ארכיון יומי: 2 בדצמבר 2017


ספרד ארץ הרדיפות -בנציון נתניהו

המכות הקשות שהוכתה היהדות הספרדית בתחילת העשור האחרון של המאה ה־15 סיימו – באסונות דומים שאירעו בפזורה היהודית – תהליך ממושך של רדיפת יהודים שהגיע לשיאו בכמה מאורעות נוספים, שאף אם טפלים היו לאותו תהליך, היקנו לו עוצמה יוצאת מגדר הרגיל.

מנהיגות התעמולה נגד יהודי ספרד, כמו נגד היהודים של שאר ארצות אירופה, היתה בימי־הביניים בידי הכנסיה הנוצרית, וביחוד בידי כמה מראשי הנזירים; אבל את עיקר כוחה שאבה תעמולה זו מן הנוצרים תושבי הערים, ששנאו את היהודים מטעמים כלכליים ומדיניים ולא מטעמים דתיים בלבד. לגבי העירונים היה היהודי לא רק אנטי־נוצרי אלא גם, ובעיקר, זר ומתחרה החי בתוך עריהם לא בזכות, אלא בכוחו של גורם חיצוני. גורם זה היה המלך או האציל, ש״שתל״ את היהודי בעיר ממניעים אנוכיים, וכמובן נגד רצונה של העיר. האֶפיטרוֹפוֹס הראשי של יהודי ספרד במאות האחרונות של ימי־ הביניים היה, בעיקרו של דבר, המלך: ונפילתם של יהודי ספרד באה, כמו שאירע בארצות אחרות באירופה, לא מחמת עליית כוחם של העירונים או של אנשי הכהונה והנזירים, אלא מחמת התפתחות במדיניות המלוכנית עצמה, שתבעה סיום גמור, ופעמים פתאומי, לתמיכתו של המלך ביהודים.

סיום התמיכה ביהודים הגיע בדרך כלל עם החלטתו של המלך – כל אימת שנראה היה ששלטונו מוכן לכך – למגר את כוחם של האצילים, בעלי האחוזות הפיאודליות הגדולות. אי־אפשר היה להגשים משימה זו בלי יצירת ברית בין המלך והערים, ותנאי בל יעבור להשגת ברית כזו היה מילוי דרישותיהן של הערים בתחום המדיניות המלוכנית לגבי השאלה היהודית. ראינו את התנודות שחלו במצבם של היהודים בפורטוגל עם כל שינוי ביחסים בין המלוכה והאצולה. מה שאירע בפורטוגל במאה ה־15 היה טיפוסי למהלך המאורעות הכללי באירופה. כך, למשל, הוגלו היהודים מבריטניה על־ידי אדוארד 1, שבעודו נלחם באצולה חיזר אחר הערים והיה הראשון שכינס את ״פרלמנט־המופת״, בו ניתן ייצוג לערים. מצרפת הוגלו היהודים על־ידי פיליפ היפה, המלך שכינס את האספה הראשונה שכללה את המעמד השלישי – כלומר, את נציגי העירונים. הם גורשו מספרד על־ידי פרדיננד ואיזבלה, המלכים שקיצצו את כוחה של האצולה והקימו מועצת מדינה, שרוב חבריה לא היה מן האצילים.

בשנת 1480 – השנה, שבה סייע הקוֹרטֶס בטולדו למלכים לקעקע את סמכויות האצולה הפיאודלית – עלתה המלוכה הספרדית ללא רתיעה על מסלול אנטי־יהודי. באותה שנה ננקטו צעדים ראשונים לבידודם של היהודים ולהרחקתם מן החיים הספרדיים, ובאותה שנה גם הוקמה האינקוויזיציה. אף־על־פי שזו לא כוונה נגד יהודים לפי דתם אלא נגד יהודים מומרים ויוצאי חלציהם, היתה הקמת האינקוויזיציה הצעד המלוכני האנטי־יהודי הקיצוני ביותר שננקט בזמן מן הזמנים בימי־הביניים. יתר על כן: צעד זה ביטא יותר מכל תופעה אחרת מה שהתחולל בספרד באותו זמן.

כי בספרד התנהלה אז מלחמה גזעית מרה במלוא מובן המילה תחת כסות של הטפה דתית. בשום פנים לא היתה התפתחות זו מיוחדת לספרד בלבד. רגשי שנאה גזעית פעלו נגד יהודי ספרד במאה ה־15, כפי שפעלו נגדם גם בארצות אחרות ובתקופות אחרות בתולדותיהם. העובדה שהתיאוריות שהיו מקובלות בימי־הביניים עוברות בשתיקה גמורה על בעיית הגזע – בעיה עתיקת ימים כפילוגה האתני של האנושות – אינה, כמובן, לאיה לסתור. גם כוח החשמל פעל בטבע קודם שהכיר המדע החדש את עקרונותיו וקודם שלמד לרתום אותם למטרותיו.

ייחודה של ספרד בתולדות יחסי הגזע היה במה שהיתה הארץ הראשונה באירופה, שבה הועלה בגלוי על פני השטח כוח האיתנים של האיבה הגזעית. ההסבר לעובדה שהתפתחות זו התרחשה בספרד דווקא כרוך במאורע בולט נוסף, שבו נודעה ספרד כארץ יוצאת דופן: היא היתה הארץ היחידה בימי־הביניים, שבה הומרו יהודים לנצרות בהמוניהם. כיצד צריך היה העם הספרדי להתייחס להמוני מומרים אלה? התיאוריה של ימי־הביניים, שלפיה נרדפים היהודים אך ורק בשל דתם, הועמדה לראשונה במיבחן בספרד, וכאן גם הופרכה לראשונה.

שיתוף ־הפעולה בין הכנסיה ומעמד העירונים – בעלי־הברית העיקריים בימי־הביניים למאבק נגד היהודים – נתגלה עכשיו שוב בכל תוקפו. אולם באותה מידה יש להכיר בניגוד שהיה קיים בין מטרותיהם של הכוחות הללו. מבחינת הכנסיה היתה למערכה האנטי־יהודית מטרה אחת בלבד – המרה. בפחות מזה לא הסתפקה הכנסיה כדי לפטור את היהודים מכל הסייגים, שגזר עליהם החוק הכנסייתי; אך היא גם לא דרשה מהם דבר נוסף. ברגע שיהודי התנצר היה צורך להפסיק כל אפליה לרעתו. אך לא כך גרסו העירונים. אלה לא חתרו להמרת דתו של היהודי, אלא לגירושו או להשמדתו. שהרי, כפי שרמזנו, היה מאבקו של הבורגני מכוון בראש וראשונה לא נגד הדת היהודית, אלא נגד היהודי כגורם חברתי, כלכלי ומדיני בעל השפעה.

הבדלים אלה באו לידי ביטוי ברור בפרעות של 1391 ובמה שהתרחש מיד אחריהן. לא נגזים אם נאמר שהתנצרותם ההמונית של היהודים באותה שנה הפתיעה את העירונים. לפי דוגמת הרדיפות נגד היהודים במאות הקודמות העמידו העירונים הספרדיים את היהודים – בפרעות של 1391 – בפני הבררה: ״מוות או המרה״. אולם תקוותיהם וציפיותיהם הכמוסות של העירונים לא היו מבוססות על כניעתו הדתית של היהודי, אלא על התנגדותו הדתית העצומה, שבה נתפרסם באירופה של ימי־הביניים – התנגדות, שהביאה אותו תכופות להעדיף את מותו על המרת דתו. כשסטו הרבה יהודים בספרד מן המסורת הישנה, לא היה העירוני, שהוכה בתימהון על־ידי התופעה החדשה, מוכשר להתגבר עליה. אף־על־פי שניסה מתחילה להפריע למימוש הזכויות שההמרה היקנתה ליהודי, נכנע בהדרגה להוראות של הכנסיה, שחייבו את העירונים להכיר בזכויות שהוענקו למומרים ובצווי המלכות שתמכו בהוראות אלו. לא בנקל מתנערות הבריות מעקרונות מקובלים, ומה שבא אחר־כך היה בלתי נמנע. המומרים גילו את יתרונות מעמדם החדש: בקצב גובר והולך סיגלו להם את אורח החיים הנוצרי, ובעקבותיה של הסתגלות זו באה ההזדהות הגלויה עם עקרונות הנצרות והכשרתם של בני הנעורים, על־ידי חינוך נוצרי, להאמין בעקרונות אלה. כל זה גרם לעלייתם המופלאה של המומרים, שנודעו בינתיים כ״נוצרים חדשים״, בכל תחומי החיים – בכלכלה, בפוליטיקה ואפילו בכנסיה.

קודש וחול בעלייה־לרגל למירון משה שוקד

קודש וחול בעלייה־לרגל למירון

משה שוקד

בספרות היפה וכן בספרות המדעית מקובל לעמוד על התפוררות המסגרות המסורתיות בקרב העולים ובני הדור הצעיר, ובמיוחד בעדת יוצאי מרוקו. כך, למשל, מרבים להדגיש את ההתרחקות מערכי הדת והמסורת, שבמקומם בא כביכול חיקוי שטחי של צורות תרבות ובידור מערביים. מחקרי מעיד שתיאורים אלו ניזונים לרוב מהסתכלות שטחית ומהיקש מן הפרט המגיע לכותרות אל חלק גדול מן הכלל, שדרך־חייו מתנהלת במסלולים אחרים. פרק זה מתאר קהילה של יוצאי מרוקו, שמתחולל בה תהליך יסודי של שינוי חברתי וכלכלי, ואף־על־פי־כן אין שינוי זה גורר בהכרח התרחקות מאורח־החיים הדתי. יתירה מזו: אנשי הכפר שאותו אתאר, מנסים לבטא את השינויים שחלים בהם דווקא באמצעות הפעילות הדתית. עצם המשיכה הגוברת בשנים האחרונות, בקרב יוצאי צפון־ אפריקה, לעליות־לרגל למקומות הקדושים, ובמיוחד לקבר רשב׳׳י במירון, מעידה על רבגוניות התגובה התרבותית למציאות החדשה בישראל. נפתח תיאורנו בדיון על הגישות המקובלות לחקר צמיחתן של תנועות דתיות חדשות.

סוציולוגים של הדת, הממשיכים במסורת התיאורטית של מאכס ובּר, נוהגים לחפש קשרים סיבתיים והתאמה של משמעות תכנית בין הופעתן של תנועות דתיות חדשות לבין תופעות מתחומים שונים של הקיום האנושי. גישה זו, הגם שתרמה תרומה חשובה להבנת תופעות דת וחברה, לוקה בהתעלמות מתחום פעולתו של הפרט. לכן ניתן, למשל, לזהות ולהסביר קשר והתאמה לוגיים בין אידיאולוגיה דתית מסוימת הדוגלת בפרישות לבין אתוס כלכלי ופוליטי השורר באותה חברה. עם זאת, התיאוריה המסבירה חפיפה זו אינה מספקת תשובה לשאלה מדוע מעדיפים בני החברה אידיאולוגיה מסוימת של פרישות על יתר האידיאולוגיות הניתנות לבחירה וכיצד מתבצעת בחירה זו. אין אנו יודעים, האם מונעים הם לבחירה זו בעיקר על־ ידי בעיות מוסריות או מטפיזיות של משמעות הקיום האנושי, או שמא נדחפים הם לבחירה זו דווקא מתוך שאיפות ואינטרסים שמקורם חברתי, כלכלי או פוליטי? התפתחות יחסי־הגומלין, שאותם מתארים סוציולוגים, בין התנהגות דתית לבין תופעות כלכליות ופוליטיות, תהיה מושפעת מאוד מאופיים של המניעים או המצבים, אשר הביאו לכלל אימוץ אותה אידיאולוגיה דתית. לכן, הבנה שלמה יותר של קשר והלימה אלה מחייבת גם מחקר של המניעים והמצבים, הפועלים על היחיד.(1)

ההשערה שאותה נעלה בפרק זה מדגימה כיצד מצבים מסוימים דוחפים אנשים לבחור באידיאולוגיה ובדרך חיים הנוטים יותר לפרישות, על אף שהיה בידיהם לבחור בדרך־־חיים אחרת. נראה כיצד אימוץ רעיונות של פרישות והסתפקות במועט, עשוי להיות כרוך בהתפתחות של מובחנות חברתית (דיפרנציאציה) והופעת רבדים חדשים, או בצמיחתן של שאיפות מנוגדות בקבוצות שונות בחברה. אין פירוש הדבר, שההבחנות והפערים הנוצרים בחברה מעודדים בהכרח את הקבוצות המקופחות לחפש משמעות וצידוק דתי לעמדה הנמוכה שבה הם שרויים. המקרה המתואר כאן משקף תופעה הפוכה, כשדווקא קבוצות שמצבן הכלכלי והפוליטי השתפר מאוד, בוחרות בסגנון של פרישות.(2) בהתאם לניתוח שיובא להלן, הרי אתוס של פרישות עשוי לשמש מערכת סמלית, המבטאת שינויים שחלו במבנה הדיפרנציאציה החברתית. מערכת סמלית זו משמשת אמצעי רב־עוצמה כדי להמשיך לפתח, או אף להחריף, את תהליכי השינוי החברתי והמתחים המתלווים אליהם.

הערות המחבר-1-השגה זו דומה לטענה, שאותה העלו המבקרים כלפי הוגי התיאוריה הפונקציונלית־ סטרוקטורלית, על שהללו לא כללו בגישתם את המימד המוטיבציוני. ראה למשל ברד־מייאר, 1955; הומנס ושניידר, 1955. ראוי להזכיר בהקשר זה גם מחקרים של גירץ, 1962 ; סריניבאס, 1966 ; לונג, 1968 ! ואבנר כהן, 1969, אשר תיארו קשר ישיר ובולט בין התנהגות דתית לבין אינטרסים ופעילויות כלכליות ופוליטיות.

2-תופעה זו מזכירה את תצפיותיו של סריניבאס לגבי תהליך הסנסקריטיזציה בהודו, שבו חברי קאסטות נמוכות מאמצים מנהגים של קאסטות גבוהות יותר.

בעת מחקרי הבחנתי כיצד ניסו אנשים מסוימים, באמצעות פעילותם הדתית, להפגין ולבסס את תביעותיהם למעמד חברתי מיוחד, שראו עצמם זכאים לו על סמך הישגיהם ועל סמך השינויים החברתיים שחלו מאז עלייתם. באחת הקבוצות נסתמנה הופעתם של דפוסי דבקות במסורת ושל מגמות של הסתפקות במועט וצניעות, שהתבלטו בתחומי־חיים שונים, אך במיוחד במישור ההתנהגות הדתית. ניתן להגדיר תופעה זו כסגנון־התנהגות חדש, שדרכו הקבוצה מייחדת ומדגישה סמלים מסוימים מתוך כלל הסמלים התרבותיים המקובלים על החברה כולה. בדרך זו מגדירה הקבוצה מחדש את חשיבותם היחסית של ערכים וכללי־התנהגות מסוימים, ושל המטרות שאליהן שואפים והאמצעים להשגתן. מבין המחקרים האנתרופולוגיים הקרובים לעניין שבו אנו דנים, ראוי במיוחד להזכיר כאן את מחקריהם של טרנר(1966), שאק (1968) ובויסאוון(1969). מחקרים אלה עמדו על התופעה של תחרות על השגת יוקרה בשעת טקסים דתיים. במקרים שאותם תיארו, לא הצליחו המשתתפים היריבים לאשר באמצעות הטקס הדתי את תביעותיהם להקצאה־מחדש של עמדות הכוח בחברה. לעומת זאת מעידות התצפיות של מחקרנו על תהליך המאפשר מתן ביטוי סמלי, במישור הטקסי, לשינויים שחלו במעמד החברתי של המשתתפים היריבים, תהליך המוליך גם לחידוש בצורה ובתוכן של הפעילות הדתית.

בדתות רבות הופיעו בזמנים מסוימים תנועות וכיתות של פרישות. ניתן להניח, שקצתן היו תנועות מקומיות ומוגבלות בהיקפן, ורק אחר־כך התפתחו ונעשו לתנועות המוניות. יהא זה מעבר לגבולות מחקר זה לעסוק בשאלה, מה הן הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות הממריצות תהליך זה. אם כי אין להניח שהאירוע, שעליו נעמוד כאן, עשוי להתפתח לתנועה דתית רחבה, הרי שיש בו משום פתח להבנתם של כמה תכונות מבניות ותהליכים המקדמים התפתחותו של שינוי דתי.

דברי הימים של מכנאס-רבי יוסף משאש זצוק"ל

 

פו

ם׳ לד לד. ש׳ תדפ״ט.

רבי יוסך משאש

ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום. מכתבו הבהיר הגיעני עם צרור הכסף מסך יו״ד צ׳ורום, ושמחתי הרבה, כי עבודתי מצאה חן בעיני כבודו, ובכן קח נא עוד מהמזומן אצלי עתה, והוא: בצד שמאל מבוי ן׳ עטאר, מתחיל מבוי רחב וארוך נקרא בשם מבוי המערה, ע״ש המערה שקוברים בה מתים שיש בסוף המבוי, במבוי הזה יש בצד ימין ביהכ״ג עולים לה במעלות, קרובה לרבוע, יש בה שני היכלות, אחד במזרחה, ואחד בדרומה, התיבה באמצע, פני ד.ש״צ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכוי בחברותיה, והיא נקראת בפי הזקנים ע״ש החכם כמוה״ר יעקב ן׳. סמחון זלה״ה, ובפי הכל נקראת ע״ש הרה״ג כמוהר״ר אברהם ך חסין זלה״ה, בכמוה״ר אהרן זלה״ה, בכמוהר״ר דוד זיע״א, המשורר הידוע. אומרים כי היא עתיקה מאד, שלוחי צבור ששמשו בה הם בעליה הראשונים הנז' ועתה, החה״ש כמה״ר דוד ישצ״ו, וכהה״ר רפאל אחיו ישצ״ו, בני הרה״ג כמוהר״א ך חסין הנ״ל, ובניהם עוזרים על ידם, וגם החכם הגדול כמוהר׳׳ר חיים מורינון ישצ״ו, שיש לו חלק גדול בה הוא ואחיו כהה״ר שמואל ישצ״ו. יש בה כשמונים נפש מתפללים. היא שמשה ישיבה לת״ת בזמן הקודם, כאשר שמעתי, ועתה אינה רק לתפלת שמ״ע, והרב כמוהר״ח מוריגון הנז׳, דורש בה ברבים בכל שבת, מחצות עד הערב, זהו מה שהשיגה ידי עתה, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

פז

פ׳ וידא. ש׳ תדפ׳׳ט לפ״י,.

ידידי החה״ש כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו. שלום, שלום. מכתבו הבהיר קבלתי, ותוכו רצוף איזה חדושים מהספר שאתה מעתיק, והם: אי, בפי ויצא ע״פ ויהי בערב ויקח את לאה בתו וכר, ויתן לבן לה את זלפה וכוי, והקשה, ולמה ברחל הקדים נתינת השפחה לכניסתה לחופה, דכתיב ויתן לבן לרחל בתו את בלהה וכו׳ ואח״כ כתיב ויבא גם אל רחל 1 ואפשר שלא נזדמנה לו זלפה דק עד אחר חופת לאה, או שהיתה חולה, ואחר החופה נרפאה, ע״כ. ולדעתי נראה עוד לומר, כי זלפה היתה רגילה עם לאה ומשרתת אותה, ואך מפני שרמה לבן ליעקב בלאה, לכן הפריש ממנה את זלפה באותו הערב, כי ירא פן תקרא אותה בשמה לאה גבירתי כאשד רגל על לשונה, ויתגלה סודו ליעקב, לכן הניח נתינתה עד אחר החופה שכבד גמר רמאותו, ואך ברחל שלא היתד.

רמאות נתנה תחלה. ע״כ. ב. ע״פ עלים ויורדים, פי׳ דש״י ז״ל, מלאכים שלווהו בארץ אין יוצאין לחוצה לארץ ועלו לרקיע, עכ״ל. והקשה שם המחבר, והלא קי״ל שהמלאך הוא שלישו של עולם, וארץ ישראל כלה אינה אפילו חלק ממאה בעולם, וא״כ מוכרח שדוב המלאך היד. בחוצה לארץ, וצ״ע, ואפשר שעל ארכו אמרו, אבל רחבו אינו בל כך, עב״ל. והנה מ״ש, שעל ארכו אמרו שהוא שלישו של עולם ולא על רחבו, אין זה אמת, בי חפשתי ומצאתי בחולין דף צ״א ע״ב שעל רחבו אמרו, ע״ש, בארכו לא נתנו שיעוד, וכן הוא במדרש רבה פ׳ ויחי פ׳ צ״ז ובמתנות כהונה שם ע״ש. ועכ״ז לא קשה מדי לדעתי המעט, דבמקומו בשמים הוא שלישו של עוה״ז, אבל כשנשלח לעוה״ז הוא מצטמצם ונעשה כאחד האדם, דאל׳׳כ כיצד הכניס אברהם אע״ה ג׳ מלאכים לביתו, וכן יעקב נאבק עם המלאך, והמלאך שנגלה למנוח ולגדעון, וכלם חשבו אותם כאנשים ן אלא ודאי שמצטמצם, ואין להקשות על זה ממ״ש שם בחולין, וז״ל: ויחלום והנה סלם, תנא רחבו של סלם, שמונת אלפים פרסאות, דכתיב עלים ויורדים, עלים שנים ויורדים שנים, וכי פגעי בהדי הדדי הוו ליהו ארבעה, וכתיב במלאך, וגויתו כחרשיש, וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוי, עכ״ל ע״ש. והגה תרי אלפי פרסי׳ הוא שלישו של עולם, כמ״ש בפסחים צ״ד ע״א, שיתא אלפי פרסי הוי עלמא, ע״ש, משמע מזה שנגלו ליעקב בריוח ולא בצמצום, והדרא קושית הרב לדוכתה? דעל זה יש לומר, שהוא ראה אותם כך דק בחלום של מראה הנבואה, שהרי שיתא אלפי פרסי הוי׳ עלמא, ואיך עמד עליה סלם רחב שמנת אלפים׳ פרסאות, אלא הכל היה במראה הנבואה במקומם בשמים. זהו הנר׳ לע״ד בזה. ובדרך אגב חדשתי רמז בתיבת עלי׳׳ם שהיא נוטריקון למפרע מלאכי ירושלים לרקיע עלו, כמ״ש דש״י כמש״ל. ועוד רמז אחד בפי ויצא יעקב וכו׳, שכתב דש״י בזמן שהצדיק בעיר וכו׳, יצא משם פנה זיוה וכו׳, וזה מ״ש הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה לבאר שבע, דהיינו׳ חרון אף דח״ל, ע״כ. ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט׳

פח

פ׳ הנז׳, ש׳ תדפ״נז לפ״ק.

ידידי החה״ש כמוה״ד שלום הלוי ישצ׳׳ו. שלום, שלום.

קח גא עוד ידידי מן המזומן, והוא: במבוי המערה יש עוד לצד ימין ביהכ"נ אחרת, פתחה בדרומה בבית שער של החצר הראשונה, עולים לה במעלות, היא כמין גם, היא בנויה על שלש חצרות הסובבים אותה משלש רוחותיה, יש בה היכל אחד במזרחה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה עלית קיר מלאה ספרי דפוס, ש״ס ופוסקים ומדרשים. יש בהי כוסות וספסלים וכו׳, בחברותיה. כשמונים נפש מתפללים בה. היא נקראת בפי הראשונה ע״ש הרה״ג כמוהר״ר שלמה מימראן זלה״ה, נתבש״מ ש׳ תקפ״א לפ״ק;, באשד כתוב על לוח אחד התלוי שם בביהכ״נ, ושמי עוד נאמר, שאבותיו הראשונים זיע״א שבאו מגלות ספרד קנו אותה וחדשוה. ע״כ. ואך עתה נקראת ע״ש כהה״ר שלום אדרעי ז״ל, שהוא קנאה מבעליה, ועדין היא של זרעו, הם בעליה ומנהיגיה בחזנות ובכל, דבר, ובראשם החכם הגדול כמוהר״ר יהושע ישצ״ו.. ושמעתי ממנו, ששמע מהזקנים, ששמעו מאבותיהם״ שמיום הוסדה, לא פסקה ממנה ישיבת חכמים לומדים״ וגם מרביצי תורה, וגם עניים הלומדים בכל יום תהלים, וכן היא עד עתה. ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31