ארכיון יומי: 7 בדצמבר 2017


 ספר בראשית – "וישב" וחנוכה. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 ספר בראשית – "וישב" וחנוכה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו – בארץ כנען".

 אלה תולדות יעקב יוסף… (בר' לז א-ב).

"ביקש יעקב לשבת בשלווה – וקפץ עליו רוגזו של יוסף.

 אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא,

אלא מבקשים לישב בשלוה" (רש"י ע"פ מדרש רבה פ"ד, ג).

הקב"ה מנסה שוב את יעקב, וכל אדם באשר הוא,

  כדי לחזקו ולחשלו באמונה, ובכך לזכותו לחיי עולם הבא (רשב"י בזהר, וישב קעט).

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "ואדם… שיהיה דחוק ומצטער… בעולם הזה {ניסיונות}, נכון לבו בטוח בה' אור עולם, וישמח לבו ויגל כבודו {הבוטח בה' מתוך שמחה בניסיונות},

ובהגיעו למחוז חפצו שהוא העולם הקיים והבטוח – שכרו אתו" {שכרו בעולם הבא} (דברים ו ה).

יעקב אבינו חוזר מגלות חרן ליצחק אביו בחברון כציווי ה' (בר' לה ט-יג), לאחר ניסיונות קשים ומרים אותם עבר עם לבן, עשיו, דינה, ומות רחל אשתו האהובה בגיל 36, כשהוא זקן ושבע ימים בגיל 108 שנים, ואביו יצחק בגיל 168. את אמו לאה הוא לא זוכה לראות, היות והיא נפטרה כשהיה בדרכו לארץ (רש"י בר' לה, ח).

"וישב" – יעקב אבינו שילדיו כבר בוגרים, ויכולים לטפל במרעה ובפרנסה, חשב לעצמו מן הסתם, שהגיעה העת לשבת בשלווה ולעסוק בתורה עם אביו יצחק. המילה "וישב" – רומזת לישיבה בקביעות כדברי הפרשנים (חזקוני).

"וישב" – רבי שמעון בר יוחאי פתח ואמר: 'לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי – ויבא רוגז' (איוב ג, כו) – בוא וראה כמה רעות סובלים הצדיקים בעולם הזה… 'לא שלוותי' בבית לבן… 'ולא שקטתי' מעשיו… 'ולא נחתי' מדינה בשכם. 'ויבוא רוגז' – הרוגז והבלבול של יוסף שהוא קשה מכולם" (זהר וישב קעט(.

"וישב" – המילה הראשונה הפותחת את פרשתנו, רומזת לאירוע המרכזי בפרשה – "ישיבת" יוסף בבית הסוהר.

 במצרים אותו הוא מכנה "בור", ובכך הוא רומז גם ל"בור" אליו הושלך ע"י אחיו ככתוב: "כי גנוב גנבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי – בבור" (בר' מ, טו). יוצא שישב פעמיים ב"בור". בהתחלה ע"י האחים ככתוב: "ויקחהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק אין בו מים" (בר' לז, כד), אח"כ ע"י פוטיפר שר הטבחים – הממונה על ההוצאות להורג, שכנראה היו רבים.

 גם כיום משתמשים בביטוי "לשבת", על ישיבה בבית סוהר.

"ישיבת" יוסף בבית האסורים, מהווה את אחד המרכיבים החשובים בהתפתחות עלילת פרשת יוסף ואחיו, דבר שהביא להגליית יעקב ובניו למצרים, לפי תרשים זרימה דלהלן: מה"בור" אליו הושלך על ידי אחיו, הגיע ל"בור" אליו נזרק ע"י אשת פוטיפר במצרים, ומ"בור" מצרים, לתפקיד הרם ונישא – משנה למלך מצרים.

בחסות המלכות במצרים, הוא הוריד את יעקב אביו ואחיו לגלות מצרים. כל זאת, כדי שתקוים הבטחת הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו יג). כל זה מסביר את דברי רש"י לכתוב: "וישלחהו מעמק חברון" (בר' לז יד) – "והלא חברון בהר, שנאמר "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במ' יג כב), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם…".

רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הקשר בין יעקב ליוסף המוזכרים בשני הפס' הראשונים הפותחים את הפרשה: "וישב יעקב… אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה". יעקב התיישב בארץ ישראל שניתנה לו בירושה, "עד שנתגלגלו הדברים ע"י תולדות יוסף… ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ, וירשו נחלתם" כדברי קודשו (בר' לז א).

"וישב" – רומזת לארבעת הניסיונות שהיו ליעקב אבינו. יוסף, דינה, עשיו, לבן = ו-י-ש-ב.

כל זאת, כאשר מעיינים באות השניה של כל אחד מהשמות הנ"ל.

שלווה"ושלוות כסילים תאבדם" (משלי א, לב).

מנוחה "וירא מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול" (בר' מט, טו).

 ההבדל בין שלווה למנוחה.

יעקב חשב שעם סיום הבירורים עם לבן ועשיו, הגיעה עת הגאולה.

הקב"ה אמר לו: בניך עתידים לעבור את אותם הבירורים, ובצורה יותר רחבה.

לכן, קפץ עליו רוגזו של יוסף שיוביל את עמ"י לגלות הראשונה במצרים,

המהווה את השער לשאר הגלויות, עד לגאולה השלמה.

"וישב" – "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה!" (מדרש רבה פ"ד, ג).

נשאלת השאלה, מה רע בכך שיעקב אבינו ינוח מעט לאחר שלושת הניסיונות הקשים בהם התנסה?

בשביל לענות על כך, עלינו להבדיל בין המושגים "שלווה" ל"מנוחה". המושג "שלווה" מתקשר עם דברי שלמה המלך: "ושלוות כסילים תאבדם" (משלי א לב). האדם השלו רודף "שלוה ותענוגי העולם הזה" כדברי המלבי"ם. למרות שהוא מודע לחוקי התורה, הוא מתחבר לרשעים המצליחים, ואינו חוזר בתשובה כדברי רש"י לפסוק. כלומר, הוא מחפש את "החיים הטובים" ללא תלות אמונית אלוקית.

היושב במנוחה לעומת זאת, הולך בדרכו של יששכר: "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה – ויט שכמו לסבול" (בר' מט, טו).  כלומר, דווקא בגלל שהיה טוב ליששכר שזכה "לארץ מבורכת וטובה להוציא פירות" כדברי רש"י, הוא מחליט "להטות את שכמו לסבול עול תורה כדבריו בהמשך.

לאור הדברים הנ"ל, ניתן להבין את מטרת הקב"ה בניסיון הנוסף של יעקב אבינו בפרשת יוסף ואחיו, כדי לחשלו שימשיך להאמין ולבטוח בה', כך שיוכל לזכות ב"מה שמתוקן לו לעולם הבא", כדברי המדרש. 

 פועל יוצא מהאמור לעיל לגבי כל אחד מאתנו הוא, שעלינו להשתדל לעמוד בכל ניסיון המוצב לפנינו ע"י ההשגחה העליונה בבחינת "ה' – צדיק יבחן" (תהלים יא ה), ולקבל את הכל באהבה, היות והקב"ה הוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות" דבר היכול לזכות אותנו בחיי עולם הבא כדברי המדרש הנ"ל.  

רבנו אוה"ח הק' אומר על כך בהסברו לפסוק בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך": "ואדם כזה לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אלה לו בעולם הזה {ניסיונות} – נכון לבו בטוח בה' אור עולם. וישמח לבו ויגל כבודו  {בוטח בה' ושמח בניסיונות} – ובהגיעו למחוז חפצו שהוא העולם הקיים והבטוח – הנה שכרו אתו. {השכר בעולם הבא}. ומעתה, חיבת הקודש הוא היוצר, ודבקותו בו הלא הוא בניו וחייו, וממונו וביתר שאת" (רבנו אוה"ח הק' דב' ו ה).

רבנו אוה"ח הק' מעלה את הביטוי "מנוחה" לדרגת "המנוחה העליונה". וכדברי קודשו: "אבל הטוב האמיתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון. ולזה אמר "וירא מנוחה כי טוב". פירוש, העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה. לשלול הטוב הנדמה בעולם הזה". כלומר, קיים הבדל בין הטוב העליון הרוחני, להנאות העולם הזה כמו תאוות האכילה וכו', אותן הוא שולל.

 רבנו אומר שהנאות העולם הזה הן צורך הגוף בלבד, ולכן כאשר האדם אוכל דבר ערב ושבע ממנו, הוא "ימאס בו כמואס ברע, וזהו שאמר הכתוב "פיתך אכלת – תקיאנה" (משלי כג, ח). כלומר, אם הוא שבע ובכל זאת ימשיך לאכול, הוא יקיא אותו. הסיבה לכך, "אותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי" = מראה חיצוני של עולם החומר. כלומר, יש להימנע מתאוות, וליהנות מהעולם הזה בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו – ובטן רשעים תחסר" (משלי יג כה). כלומר, לאכול כדי להשביע את נפשו כך שיוכל לעבוד את בוראו. לעומת זאת, כאשר האדם עוסק בעולם הרוחני כמו לימוד תורה בחשק גדול, לא ימאס בהמשך הלימוד, וכמה שילמד, ירצה עוד יותר. לכן אומר רבנו לגבי יששכר: "ויט שכמו לסבול צער העולם הזה… שפינה עצמו לעבוד את ה', ועשה עצמו כמס הניתן. כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקודש העריבה והנעימה" כדברי קודשו.

בהמשך, מסביר רבנו את הכתוב "ויהי למס עובד" – "שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו, ויעבדוהו לבן תורה. וכמו שמצאנו ליששכר עצמו שהיה זבולון עובד אותו {בשבילו}, וכן בכל דור" (בר' מט, טו).

לאור הנאמר לעיל, ניתן לומר ש"יעקב ביקש לשבת בשלוה" לאחר הניסיונות הקשים אותם עבר. הקב"ה הראה לו שרק ע"י ניסיונות בבחינת "ה' צדיק יבחן" (תהלים יא ה), יוכל להמשיך להתעלות בעבודת ה'. לכן, נאמר בהמשך המדרש: "לא דיין לצדיקים שנוחלים עולם הבא, אלא שרוצים לשבת בשלוה". כלומר, הקב"ה דואג להם שיתחזקו בעבודת ה' ע"י שיעמדו בניסיונות כמו אצל יעקב, וכך יזכו לחיי עולם הבא.

ניתן גם לומר שיעקב אבינו חשב שעם סיום הבירורים עם לבן ועשיו, הגלות הסתיימה, והגאולה הגיעה.

 הקב"ה אמר לו: אתה סיימת את הבירורים, אבל בניך עתידים לעבור את אותם הבירורים עם אומות העולם, ובצורה יותר רחבה, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה רבת התלאות בגלויות השונות, כאשר האחרונה שבהן הלא היא גלות אדום.

 לכן, קפץ עליו רוגזו של יוסף שיוביל את עמ"י לגלות הראשונה במצרים, הפותחת את השער לשאר הגלויות.

כמו כן, מזרעו של יוסף יצא משיח בן יוסף שיכין את התשתית לגאולה הסופית ע"י משיח בן דוד.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען" (בר' לז, א)

             יעקב אבינו יורש את כל א"י – עשיו יורש רק את שעיר (רבנו אוה"ח הק').

 "כל מי שהיה מסתכל בצורת יוסף – היה אומר שזו היא צורתו של יעקב" (זהר וישב קפ.).

רבנו אוה"ח הק' שואל: הרי כבר נאמר בפרשה הקודמת "ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע – היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק" (בר' לה כז), כך שאנו יודעים את מקום מגוריו, אם כן מה החידוש בחזרה בראש פרשתנו? שאלה נוספת בעניין הכפילות במקום ישיבתו: "ארץ מגורי אביו", וכן "ארץ כנען" שזה אותו המקום.

לשאלות הנ"ל עונה רבנו: היות ונאמר בפרשה הקודמת שעשיו התיישב "בהר שעיר הוא אדום מכוח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב, ואמר – וישב – וגומר". כלומר, החזרה הנ"ל נועדה ללמד אותנו על התפלגות ירושת הארץ כפי שהובטח לאברהם ויצחק: עשיו בשעיר דרומית לים המלח, ויעקב בכל ארץ ישראל כמובטח.

רבנו לומד זאת מהביטוי "אלה תולדות' – כל מקום שנאמר 'אלה' – פסל את הראשונים. וכאן פסל תולדות עשיו…. והיוצא מפסול – פסול".

דבר שני, הביטוי "מגורי אביו" בא לחדש לנו שיעקב אבינו הלך בדרכי אביו יצחק והתיישב בארץ כגר, למרות הבטחת ה'. וכדברי קודשו: "והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו בארץ כנען. פירוש, שהיה מתנהג בה כארץ לא לו, אלא ארץ כנען".

רבנו אוה"ח הק' מביא עוד פירוש בו הוא קושר בין יעקב ליוסף המוזכרים בשני הפס' הראשונים הפותחים את הפרשה: "וישב יעקב… אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה". יעקב התיישב בארץ ישראל שניתנה לו בירושה "עד שנתגלגלו הדברים ע"י תולדות יוסף… ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ וירשו נחלתם" כדברי קודשו.

המסרים החשובים מהאמור לעיל,

 לאור דברי רבנו "אור החיים" הק':

א. החיים בעולם הזה הם זמניים בלבד, ומהווים רק פרוזדור צר לטרקלין שהוא העולם הבא. אשרי המחכה לו, ואשרי האיש המכין לו צידה של מעשים טובים ליום פקודה, בו יתייצב לדין לפני הבורא.

ב.  גם כיום, בא תבוא גאולתנו. כמו שאז נגאלו אבותינו ע"י נסים ונפלאות למרות השעבוד הקשה, גם כיום תזרח עלינו הגאולה מתוך נ' פלאות, בבחינת הכתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ- פלאות (מיכה ז טו).

ג. ארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל. עשיו ירש את שעיר בלבד, הנמצאת דרומית לים המלח.

ישמעאל נחשב לקניין עם ישראל בהיותו בן הגר שפחת שרה. מקומו – במדבר פארן דרומית לשעיר כדברי רבנו אוה"ח הק' בפרשה הקודמת.

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו –

כי בן זקונים הוא לו. ועשה לו כתונת פסים" (בר' לז, ג).

הרקע הנפשי לקרע בין יוסף לאחיו – לאור פרשנות רבנו "אור החיים" הק'.

רבנו אוה"ח הק' מסביר את הרקע הנפשי לשנאת יוסף ע"י אחיו, ומנמק זאת מתוך עומק הפשט, וגם לאור המבנה התחבירי של הפסוקים. רבנו אומר שמקורה של השנאה נובע מהאהבה היתרה של יוסף ע"י אביו,  בהשוואה לשאר האחים ככתוב "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", ולא בגלל שהוציא את דיבתם רעה ככתוב "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". הסיבות לכך הן:

 א. "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", מופיע אחרי "וישראל אהב את יוסף וכו'", ולא אחרי הוצאת דיבתם.

 ב. רבנו מדגיש שאת עניין הוצאת הדיבה, יכלו לפתור האחים בשיחה פנים אל פנים עם יוסף. וכדברי קדשו: "ואמר 'וישראל אהב את יוסף' וגו'. פירוש, כי הגם שיוסף הוציא דיבת אחיו, אעפ"כ לא היה דבר רע יוצא {מן הדיבה}, כי היו האחים מתווכחים עמו, ומוכיחים אותו וסרה קנאתם". כלומר, ע"י בירור העובדות הלא מבוססות נגדם, סביר להניח שגם יוסף ישנה את יחסו אליהם.

הסיבה האמתית לדעת רבנו היא, האהבה היתרה של יוסף ע"י אביו, דבר שקיבל גושפנקה בדמותה של "כתונת הפסים". נגד זה, לא יעזרו דיבורים וויכוחים עם יוסף, היות ומקור הבעיה נעוץ ביחסו  של יעקב אבינו. ובלשון קדשו: "… ומעתה, בבוא השנאה, לא היה לה תקוה לתקן ולשים שלום. והוא אומרו 'וישנאו אותו', פירוש – ממה שקדם ממעשיו שהביא דיבתם רעה. 'ולא יכלו וגו', לצד רואם – כי הוא אהוב מכולם לאביו, אין מציאות להתווכח עמו, כי דבריו יצדקו, ולא דבריהם… והוא אומרו 'ולא יכלו דברו – בקושי – לשלום. פירוש לעשות באמצעות זה שלום". המילה "דבר" בתנ"ך, רומזת לאמירה קשה.

רבנו אוה"ח הק' מתאר לאור עומק הפשט והמבנה התחבירי של הפסוקים, את הרקע הנפשי לקרע בין יוסף לאחיו, דבר שלא היה ניתן לפתור אותו בוויכוח ביניהם, היות וזה היה קשור יותר לאבא שאהב אותו אהבה יתירה, שכידוע מקלקלת את השורה.

להתנהגותו המעט מוזרה, קיימות וודאי סיבות קבליות נסתרות מצד יעקב אבינו בחיר האבות ואבי י"ב שבטי י-ה עדות לישראל – שהן למעלה מבינתנו ומעומק הפשט, דרכו הוצגו הדברים. זה קשור לקיום  הצו האלוקי לאברהם – "

 דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל אדוניה בן חגית שמרד באביו דוד, והמליך את עצמו במקומו ללא רשותו. זה נבע מכך שאביו דוד: "לא עצבו אביו מימיו לאמר: מדוע ככה עשית? וגם הוא טוב תואר מאוד, ואותו ילדה אחרי אבשלום" (מלכים  א, א, ה-ו), כנ"ל היה אצל אבשלום אחיו.

 את הילדים צריך לחנך. מצד אחד להאיר פנים, מצד שני להעיר כשצריך.

"ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו,

ויפשיטו את יוסף את כתונתו, את כתונת הפסים אשר עליו" (בר' לז, כג).

"והסירו כל הבגדים וגם החלוק כולם יחד עמה – מרוב הכעס והשנאה" (רבנו אוה"ח הק').

האחים הפשיטו את יוסף אחיהם מכתונת הפסים אשר עליו, היות והיא מסמלת את עליונותו עליהם בעיני אביו. ורק אח"כ השליכו אותו לבור. הפרשנים וגם המדרש בראשית רבה (פרשה פד, טו) דנים בשאלה, האם אכן הפשיטו ממנו רק את כתונת הפסים, או גם שאר בגדיו. כמו כן, כמה בגדים היו עליו?

 מדרש רבה (פרשה פד) אומר: שהיו ליוסף ארבעה בגדים: שתי כתונות, בגד עליון הנקרא פינס, ומכנסים.

 וכך לשון המדרש: "ויפשיטו את יוסף… את… אשר עליו – {ולמה נכתבו כל הלשונות האלו?} אלא, 'ויפשיטו את יוסף' – זה הפינס = האדרת. 'את כותונתו' – זה חלוק. 'את כתונת הפסים' – זה הפרגוד = המעיל המצויר. 'אשר עליו' – זו פמלניא שלו = מכנסים".

 רש"י מפרש: "את כותנתו – זה חלוק. את כתונת הפסים – הוא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו".

מפרשי רש"י חלוקים בדבריו. רבי אליהו מזרחי – הרא"ם מפרש, שהייתה ליוסף כתונת אחת, בה היה סימן היכר לחשיבותה, והיא כתונת הפסים המפורסמת. הגור אריה מפרש, שהיו ליוסף שתי כתונות.

רבנו אוה"ח הק' פותר את הבעיה כדרכו: "לפי פשט הכתוב, אומרו כותונתו היא החלוק. כתונת הפסים היא לבוש העליון שעשה לו אביו" כדברי קדשו. כלומר, יוסף לבש חלוק, ומעליו הייתה כתונת הפסים.

רבנו מחדש שהמילה "את" השלישית בפסוק, במשמעות "עם". כלומר, מרוב כעסם ושנאתם ליוסף, הם קרעו את כל בגדיו, למרות שחשבו לקרוע ממנו רק את כתונת הפסים שסימלה את עליונותו. וכדברי קדשו: "האחים לעולם לא רצו להפשיטו לחלוטין ולהניחו ערום, אלא להסיר מעליו כתונת הפסים שבה הייתה הקנאה בו. ומודיע הכתוב כי כשהסירו כתונת הפסים ברוב הכעס והשנאה – לא דקדקו להסיר אותה במיתון ובנחת רוח, אלא בשנאה גדולה, ובכל כך אכזריות, עד שהסירו עמה גם הכתונת שהיא החלוק".

וזהו שיעור הכתוב 'ויפשיטו את יוסף' – פירוש, לא נשאר כי אם גופו של יוסף ערום… ואומרו 'אשר עליו' – נתכוון להגדיל הדבר כי כתונת הפסים היא הייתה מלבוש העליון, והסירו כל הבגדים וגם החלוק – כולם יחד עמה מרוב הכעס והשנאה".

רבנו אוה"ח הק' מסביר את עומק פשט הכתוב לאור המבנה התחבירי,

בעקבות החזרה על המילה "את" במשמעות "עם". כמו כן, רבנו מתייחס להיבט הפסיכולוגי של הנפשות הפועלות הבא לידי ביטוי בשנאת האחים כלפיו, עד שהשאירו אותו ערום,

למרות שחשבו לקרוע ממנו רק את "כתונת הפסים" שסימלה את מעמדו הנבחר ע"י אביהם.

 

"ויהי כמשלש חודשים, ויוגד ליהודה לאמר: זנתה תמר כלתך…

ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף. היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר: לאיש אשר אלה לו – אנוכי הרה.

ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. 

ויכר יהודה ויאמר:

צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (בר' לח כד – כו).

הקשר בין פרשת יהודה ותמר,

              לחנוכה ומלך המשיח (רבנו האר"י הק').

"איה הקדשה היא בעיניים" (בר' לח, כא) – קדושת האדם, תלויה בעיניים.

רבנו האר"י הק' אומר שעיקר סוף גמר החתימה של גזר הדין בראש השנה הוא בחנוכה, דבר המרומז בפסוקים הנ"ל. גם השמות ראש השנה ו-מתתיהו שווים בגימטריא שלהם השווה 861.

"ויהי כמשלש חודשים" רומז לחודש השלישי כסליו, כאשר סופרים מחודש תשרי בו חל ראש השנה. המשמעות של המילה "כסליו היא: מבצר ובטחון לאור הכתוב באיוב: "אם שמתי זהב כסלי – ולכתם אמרתי מבטחי" (איוב לא כד). כלומר, בחודש כסלו, עלינו לבטוח בחסדיו של הקב"ה שיעשה אתנו רק טוב.

"ויוגד ליהודה לאמר, זנתה תמר כלתך" – השטן מקטרג בפני הקב"ה המכונה יהודה {אותיות הוי-ה}, על עם ישראל  שהוא "כלתו" של הקב"ה.

"ויאמר יהודה – הוציאוה ותישרף" – הקב"ה המכונה יהודה אומר שיש להעניש את "כלתו" שיא כנסת ישראל.

"היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר: לאיש אשר אלה לו – אנוכי הרה" – תמר המסמלת את כנסת ישראל טוענת בפני ה' שהיא דבוקה והרה רק לקב"ה שהוא מקור ה"חסד" השווה בגימטריא לביטוי בפסוק "אלה לו" = ע"ב {אחד מארבעת שמות ה'}. היא טוענת, שגם אם לעיתים אנו טועים, זה בגלל טרדות הזמן, אבל מבחינה פנימית, אנו דבוקים בו יתברך. כמו כן, בגלל העיכוב הרב בהבאת מלך המשיח, כפי שיוסבר בהמשך.  

"ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" –  שלושת הביטויים הנ"ל רומזים לקיום מצות חנוכה. "החותמת" – פך השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול.

"הפתילים" – הפתילות של נר חנוכה.

"המטה" – רומז לכלי בו שמים את השמן והפתילים. כ-ל-י = "המטה" {עם א' של הכולל} = 60.

כנסת ישראל אומרת לקב"ה: קיום מצות חנוכה ע"י עם ישראל, מראה שאנחנו דבוקים רק בך. ועוד יותר, חנוכה היא המצוה היחידה אותה מקיים עם ישראל מתוך "מהדרין מן המהדרין" כדברי הגמרא: "תנו רבנן: מצות חנוכה, נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה…, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך…". (שבת כא ע"ב).

 "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני – כי על כן לא נתתיה לשלה בני" – הקב"ה מקבל את תשובת עם ישראל ואומר: כנסת ישראל "צדקה ממני" היות ולא הבאתי לה עדיין את "שלה" שמזרעו אמור לזרוח מלך המשיח.

רבנו אוה"ח הק' חותם את פרשת יהודה ותמר כך: "תירצו רבותינו ז"ל כי – מה' מצעדי גבר" – ותיקן עלילות {הקב"ה גרם לכך שיהודה יפגוש את תמר} כדי להוציא לאור תעלומות {מזרעו יולד מלך המשיח}, וצא ולמד מה שפירשנו בפרשת "ויחי" בפסוק "גור אריה וגומר", שם נרחיב ברצו"ה.

              "איה הקדשה היא בעיניים" (בר' לח, כא).

קדושת האדם, תלויה בעיניים.

יהודה מקיים את הבטחתו לתמר, ושולח לה גדי עזים בידי רעהו העדולמי, כדי שתחזיר לו את העירבון שכלל את החותמת, הפתילים והמטה שלו. תמר נעלמה, וחזרה ללבוש את בגדי אלמנותה, כך שהשליח לא מצאה אותה. לשאלת אנשי המקום: "איה הקדשה היא בעינים על הדרך", נענה השליח ש"לא הייתה בזה קדשה".

רש"י מציין שיהודה נענש ב"מידה נגד מידה". כשם שרימה את אביו "בגדי עזים שהטביל כתונת יוסף בדמו – רימוהו גם אותו בגדי עזים" כדברי קודשו (בר' לח, כג).

מהביטוי "הקדשה בעיניים על הדרך", ניתן ללמוד שעל האדם להיזהר בקדושת העיניים, בעיקר בהיותו בדרך ברשות רבים – מקום בו ניתן להיתקל ולהיכשל בתופעות לא צנועות.

הגמרא אומרת ששיעור הדלקת נר חנוכה הוא: "אמר רבי יוחנן: עד דכליא רגלא דתרמודאי" (שבת כא, ע"ב). בהמשך (דף לא ע"א), הגמרא מספרת על גוי אחד ששאל את הלל: "מפני מה עיניהם של תרמודאים תרוטות"? הלל ענה לו: "מפני שדרים בין החולות". המהרש"א: אנשי תרמוד הלכו אחר עיניהם. כלומר, לא הייתה להם שמירת עיניים, ולא נהגו בקדושת העיניים.

על נרות חנוכה נאמר: "אין לנו רשות להשתמש בהם – אלא לראותם בלבד". חז"ל בוודאי התכוונו בביטוי "לראותם" – להתבונן בהם, וללמוד מהם כהמשך לנרות המנורה בבית המקדש כדברי הרמב"ן בפרשת בהעלותך למדרש (במד"ר טו, ח): "כל זמן שביהמ"ק קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו".

הרמב"ן לומד מפה רמז לנרות חנוכת החשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו", ובכך הקב"ה פייס את אהרן הכהן כאשר אמר לו: "שלך גדולה משלהם".

רב ששת אומר על הכתוב: "מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד, יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה' תמיד" (ויקרא כד, ג). וכי לאורה הוא {ה'} צריך? והלא כל ארבעים שנה, שהלכו בני ישראל במדבר – לא הלכו אלא לאורו"? על כך משיב רב ששת: "אלא עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל" (שבת עכ, ע"ב). כלומר, מטרת הדלקת הנרות במקדש היא, השראת השכינה בישראל, לכן נאמר "אל מול פני המנורה", ולא נאמר: אל מול פני ה'.

על תפקיד הכהן נאמר ע"י הנביא מלאכי: "תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי, ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ו-ז). כלומר, כאשר הכהן המדליק את המנורה הולך בדרך ה' ומלמד תורה לעם כנאמר בפסוק, הוא זוכה שיהיה נס, בכך שהנר המערבי ידלק כל הלילה, דבר שמשפיע על כלל העם ללכת בדרך ה'.

רואים אנו מפה, שמטרת הדלקת הנרות בבית המקדש היא קדושה. קודם של העיניים, היות ודרכם רואים את אור הנרות, ואותם צריך לקדש. כנ"ל בנרות חנוכה.

לאור זאת, ניתן להבין את המדרש האומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו אוה"ח הק' אומר בפרשת קדושים (ויקרא יט, ב): אם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצוות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצוות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצוות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו – נקרא קדוש". רבנו טוען שגם את מצווה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפסוק "אל כל עדת בני ישראל" – כל אחד יכול. שנזכה אמן סלה ועד.

"קדושים תהיו – כי קדוש אני". רבנו מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו". תשובתו לכך היא "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם, פירוש שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

"אראנו נפלאות"

לרבנו יעקב אבן צור המכונה היעב"ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו.

 ספרו "עת לכל חפץ" המכיל כ- 400 פיוטים – התפרסם על פי נסים ונפלאות.

יום ההילולה שלו –  ב' בטבת.

רבי יעקב {בן הרה"ג ראובן} אבן צור זיע"א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ"ז אייר תל"ג, ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. {3/5/1673 – 28/12/1752}. ביום לידתו, נפטר הרה"ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, וביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכך קויים בו הכתוב: "וזרח השמש – ובא השמש" (קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו.

רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה"ג רבי יהודה אבן עטר זיע"א המכונה "רבי אל-כביר {רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השו"ת שלו "מנחת יהודה", הובא לדפוס בשנת 1733, ע"פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.

לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.

רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיך בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערך. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב"ה שהוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות", ו"כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט "צור מעוז ישועתי: "בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה" ("עת לכל חפץ" דף נד עא). התופעה הנ"ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה-18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם. (על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג  {תשמ"א} עמ' 89-123, מאת הרב פרופ' משה עמאר שליט"א. וכן אצל הרב פרופ' בנימין בר תקוה שליט"א בספרו: "פיוטי רבי יעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).

רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו:

א. שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכמו ומעלה החותר לאמת ולצדק ע"פ התורה.

ב. "לשון לימודים" – קובץ איגרות במליצה ובחרוזים.

ג. עט סופר" המכיל נוסחאות של שטרות, גיטין וכתובות. וכן ההלכות הנוגעות.

ד. "ויקרא יעב"ץ – דרושים.  כדוגמא, נציין את פירושו לפס': "ונתת על שלחן לחם הפנים' – רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב יושב על השלחן, לחם לאותם פנים חדשות שהם העניים, שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז 'לפני תמיד'. רצונו לומר: תזכה שיהיה על שולחנך לפני תמיד, על דרך 'זה השולחן אשר לפני ה'" (ויקרא יעב"ץ עמ' רל"ב. הוצאת 'מלכי רבנן', תשב"ב).

ה. "עת לכל חפץ" – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והפיוט. בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד"ס של תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל, דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי"ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בהפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב פרופ' בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו ע"י פייטנים לקראת הצגתם בהשתלמויות מורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.

מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ"תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אפניו" (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו "תפוחי זהב" {כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב"משכיות כסף" {כלים מכסף}. 

סיפור נס הדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע"ה.

ספר שיריו המונומנטלי "עת לכל חפץ", זכה לעלות על מזבח הדפוס ע"י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל ממוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר להדפיס את הספר כאות תודה לקב"ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל כך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו לתפוצה רבה בגלל שרק חלקם הועתק מכתב יד המחבר.

סיפור המעשה היה כדלהלן: השד"ר של קהילת המערביים {המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד"ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוך מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות את השד"ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה ימים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס בגלל "עול הציבור העמוס על שכמו…" כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד"ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו.

היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ"ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ"ס הנ"ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. "ואילו היו שם – לא היו נגאלים" כדברי האגדה לפסח.

כ"מזמור לתודה" לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר "עת לכל חפץ". בשלב מאוחר יותר, השד"ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו מבחינה כלכלית לעזור כמיטב יכולתו בהדפסת הספר.

לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה.

כתב היד של השירים, היה גנוז 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק רב אם הספר הכ"כ חשוב היה זוכה לעלות על מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ"ג, 140 שנה אחרי מות המחבר.

כאן המקום להזכיר, שרבי יעקב אבן צור כתב הסכמה חמה לספר "חפץ ה'" של רבנו חיים בן עטר בעל ה"אור החיים" הק', וכך דברי קודשו: "מקור חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה מיושבת על אופנה.

הקב"ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה בדעה צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה".

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר. צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינאים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

לרפואת אילנה בת בתיה תחי', יונתן בן קרן נ"י. משה בן זוהרה נ"י.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31