ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

פתח דבר

אמר משה סמילנסקי:

"שנים על שנים במאה הי״ט עוררו יחידים מן הישוב תשומת-לב להתישבות בדרום, אבל קולם לא נשמע. שנים על שנים בימים ההם תבעו הערבים תושבי עזה והדרום מידידיהם היהודים ביפו: תנו גם לנו מושבות יהודיות, הקימו על-ידינו עוד תל-אביב וחיתה גם נפשנו עימבם, אך קולם לא נשמע. בבל מקום שקם בעת ההיא ישוב יהודי, ערבים רבים נהנו מעבודה ומשבר גבוה.

"לא פעם הוכיחו כמה עקשנים מוותיקי הישוב לאנשי ההנהגה ולחברי הנהלת המוסדות, את חשיבות ההתישבות של יהודים בערים הערביות ומסביב להן, וקולם לא נשמע".

חשוב לציין, שעל-אף שהאנשים במוסדות הציונות המעשית הבינו ושוכנעו בצורך להתישב בערים ערביות, הם לא יכלו להעניק לכך עדיפות. שנים רבות (בסוף חמאה ה-19) היתה "חוות קסטינה" (באר-טוביה) הישוב הדרומי ביותר – עד לנחשוניות שבהקמת"חוות רוחמה", בראשית המאה העשרים, דרומה מקסטינה.

בתופים, במחולות ובנאומים חוצבי להבות, העריך הישוב את אומץ ליבם של צעירי יפו, שנענו לקריאת הנהגת חובבי-ציון ויצאו להקים ישוב יהודי בעזה הערבית ולפתוח פתח לעולים מרוסיה להתישבות עירונית. רבים הריעו לחזון פועליה ומנהליה של רוחמה, שהעזו להתישב בלב המדבר השומם; למרות שכאשר קמה ועמדה על רגליה ועוד בטרם החלה ללכת בכוחות עצמה, ירד עליה הצבא התורכי, במלחמת-העולם הראשונה, והחריבה.

צעירי עזה עלו בשנת 1886 בעקבות חזונו וניסיונו של ק. ז. ויסוצקי, שליח חובבי-ציון. ב-1885 הגה את הרעיון להקים ישובים יהודים בערים ערביות כמו יפו, שנתמלאה, ובדרך זו לפלס דרך לקליטת עולים מרוסיה המורגלים בישוב עירוני. הוא שלח את חוות-דעתו לכל סניפי חובבי-ציון, שבה ציין כי אפשר לחיות גם בערים הערביות.

שלושה גרעינים תמימי-דרך מתוך ילידי יפו עלו בעת ההיא והקימו שלושה ישובים יהודיים בערים שכם, לוד ועזה, מתוך הנחה שכילידי הארץ יוכלו להיקלט שם ראשונים ביתר קלות. אולם למרבה הצער, המציאות טפחה על פניהם והם נתקלו בקשיים שלא חזו מראש. היו להם קשיים להסתגל למקורות הפרנסה של עזה, משום שהיתה עיר כפרית בעלת אוכלוסייה עניה וללא מסחר מפותח. עברו עליהם כמה שנים קשות עד שגילו את דרך המסחר עם הבדואים, אנשי המדבר הרחוק. וכשגילו את המדבר, חדרו למחנות הבדואים ופיתחו מערכת מסחר מיוחדת עם אוכלוסייה עניה, התפרנסו ממנה ופירנסו אותה.

למרבה הצער גם התברר אחר-כך, שחובבי-ציון והמשרד הארצי-ישראלי שקם בעת ההיא לא יכלו לשלוח לעזה עולים חדשים כמתוכנן, והעולים לא הסכימו לגור בבתי הערבים כמו אנשי יפו, ודרשו להקים להם שכונה מיוחדת להתישב בה. הם גם לא יכלו לסייע לאנשי הגרעין שהתישב בעזה, כפי שציפו.

הודות ליחזקאל דנין, שעמד לימין הישוב בלוד וז. ד. לבונטון שהבטיח להקים שכונה יהודית בעזה (בכספים שגייס ממקורות אחרים), החליטו אנשי גרעין עזה להמשיך והחלו להקים את מוסדותיהם בכוחות עצמם. הם נתבקשו להמתין עד שיבואו העולים להגשים חלום של הקמת ישוב יהודי בעזה. באה מלחמת-העולם הראשונה ודחתה הכל.

מבוא

חוקר דברי ימי האנושות ימצא כי מעשים גדולים שנעשו במהלך הדורות, הן מעשים פרטיים והן מעשים קיבוציים, לא נעשו אלא בכוח האמונה, אשר היתה המניע הראשי והדחף לעשייה זו.

מי שבא לכתוב או לספר תולדות חיים של ציבור יבוא במבובה, במי שעומד בפרשת-דרכים ומתקשה בבחירת הכיוון והדרך שיביאוהו למחוז חפצו. כך בכל כתיבה, הכותב יתקשה בבחירת הדרך לתיאור רצונו של הציבור, על-אחת-כמה- וכמה לגבי ציבור שחי לפני שנים רבות, אלא אם הכותב עצמו הוא חלק מהציבור הזה ובשר מבשרו. מוטלת עליו החובה לתאר עובדות כהווייתם בזו אחר זו, לפי סדר אירועיהן מתקופה של תולדות הישוב בארץ, שמשום-מה כמעט ונעלמה, ולהשתדל שלא להחסיר דבר; לגלות את הדמות או הדמויות ששימשו דוגמה לרבים, ולכלול כמה סיפורים אותנטיים מחייהם, לשבצם בזהרורי אור המגלים מרחוק את המקומות שבהם חיו בני-אדם ונאבקו לקיים מצוות ישוב הארץ בכל מחיר. חובה זו תלווה את דמותם לאורך כל הספר.

ספר זה בא להאיר את ראשית פעולות הנהגת חובבי-ציון בארץ אחרי הקמת מרכזם הארצי ביפו על-ידי ק. ז. ויסוצקי, שליח ההנהגה באודיסה, שבחר, בשנת 1885, מבין כל המועמדים שהוצעו לו, את אברהם מויאל, איש הקהילה המוגרבית ביפו, שהממצא במנטליות הערבית ובאופיו של השלטון התורכי המושחת ומינה אותו ליו״ר מרכז חובבי-ציון בארץ. על ידו מינה את העסקן אליעזר רוקח כמזכיר ומקשר עם חובבי-ציון.

כוונה נוספת בספר זה היא להאיר, מתוך הערכה, את אפופיית עמידתם של חלוצי המתישבים העזתיים, בני קהילת יפו הלאומית, במאבקם להתבססות כלכלית, ובמאמציהם להחזיק מעמד בעזה – עד שיגיעו העולים העירוניים מרוסיה, להקים שם ישוב יהודי ולהוכיח כיצד שמרו באמונתם על מצוות ישוב הארץ, ואיך לא נטשו את משימתם גם כשחובבי-ציון התקשו לשלוח לעזה עולים. יתרה מזו, כיצד נאבקו חלוצים אלה עם המוסדות ולחצו להתחיל לבנות שבונות יהודיות לקליטת העולים. נציין גם את השמחה על הקמת חוות רוחמה בנגב והקמת בנק אפ״ק בעזה, דברים שהביאו אותם אל סף התקווה שהמתינו לה כמה עשרות שנים, אחרי שנוכחו שז. ד. לבונטין החל במו״ מ לקניית קרקע כדי לבנות עליה את השכונה הראשונה בעזה, בדומה לשכונת אחוזת-בית. למרבה הצער, באה מלחמת-העולם הראשונה ושמה קץ לתובניותיהם ולתוכניות כל הישוב היהודי בארץ.

ועוד מטרה בספר זה: להאיר את מאמץ חידוש הישוב בעזה בשנת918!,בתקופת הכיבוש הבריטי, שגם ישוב זה נחרב כתוצאה ממלחמה בין הערבים והיהודים בשנת 1929. על-אף המאמץ היה קשה למצוא מחקרים מוכנים בנושאים אלה שנמצאו, לבסוף, בארכיון טוביהו באוניברסיטת באר-שבע, בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, בספריה הלאומית בירושלים ובספריית שערי-ציון בתל-אביב, כולל תמונות.

נעזרתי בעיקר בראיונות אישיים עם בני המשפחות שהתגוררו בעזה, בבאר-שבע וברוחמה. ריאיינתי תושבים יהודים ובנים של משפחות שגרו שם, כולל ערבים ובדואים. אשר לחומר על רוחמה נעזרתי רבות ביומנו של הירשפלד, בספרו של אליהו כנעני, במכתבי משפחת מרגולין ומשפחת נסים אלקיים, ביומנו של יהודה אלקיים ובאלה שלקחו חלק או עבדו שם כפועלים.

גורם חשוב לידיעות שנאספו היו המתישבים בעזה והפועלים ברוחמה, אנשי העלייה השנייה, שהעניקו לי מזברונותיהם ומידיעותיהם וציוו עלי לכתוב בטרם יכסה העפר את עינינו, תוך ציון החובה שעל כל אחר מאיתנו שעמד ליד ערש תולדות הישוב בארץ למסור לדורות שאחריו את שירת חייהם ופעלם של אלה שיצאו לשליחות – לדרום, לנגב ולמדבר, – ללא תנאים אנושיים וללא ביטחון, והיו מוכנים לכל קורבן, ושל אלה שלא יכלו לכתוב זכרונותיהם שהיוו נדבכים בהקמת המדינה.