ממזרח וממערב-כרך ו'-ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.

ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.

מגורשי ספרד ופורטוגל שהגיעו בנדודיהם לארצות האימפריה העות׳מאנית מצאו בהן מקום מפלט, ולאנוסים שבהם ניתנה האפשרות לחזור ליהדות בגלוי. בתורכיה, לשם הגיעו מרבית המגורשים, מצאו קהילות מאורגנות והסתפחו אליהן, או שיסדו קהילות חדשותי.

 חלקם ראו את שהייתם בתורכיה כזמנית בלבד, עד לעלייתם לאp ישראל. בולטים ביניהם ר׳ יוסף קארו, ר׳ ישראל די קוריאל, ר׳ לוי בן חביב, ד׳ יעקב בירב ועוד. אחרים כמו ר׳ יצחק קארו ור׳ יוסף גרסון, יצאו את תורכיה, אך לא ידוע אם הגיעו לארץ ישראל.

 שאלה אחת שלא נחקרה עדיין בשלמות היא יחסם של הגולים הללו לארץ ישראל. האם ראו את הגירוש מספרד ומפורטוגל כסמל לקץ הגלות והתחלת השיבה לארץ ישראל, או רק כשלב נוסף במסכת הצרות שבאו על עם ישראל מאז נאלץ לגלות ממולדתו^\. במאמר זה אבדוק את גישתו של ר׳ יצחק קארו לארץ ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי מובהק באחד מדרושיו^.

רבי יצחק קארו ( דודו של מרן רבי יוסף קארו )  היה בין המגורשים מפורטוגל בשנת 1497. בהקדמה לספר דרושיו, ״תולדות יצחק״, מתאר ר׳ יצחק את נדודיו, תלאותיו וסבלו הרב עד הגיעו לתורכיה.

כלשונו: ״וברחתי לארץ תוגרמה לעזרה ובעוונותי עברו ראשי, הלכו לבית עולמם כל בני הזכרים, גדולים וקטנים, תוארם כבני המלכים״. עוד מוסיף ר׳ יצחק בשיר המחובר לסוף ההקדמה: ״מתו בני, איך אזכר עוד, וזמן הבנים שחק, ואעש לי שם אחרי מות טוב מבנים הוא לא נמחק, בפשט ודרש על התורה בו יזכירוני ממרחק, עיקר תולדותי הוא ספרי על כן נקרא תולדות יצחק״

עיקר עיסוקו של ר׳ יצחק היה בתורה, הן בפרשנות מקראית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדרושיו, והן בהלכה ובפילוסופיה! אך גם בקבלה שלח ידו, כמנהג רוב חכמי דורו". הגותו מושפעת יותר מן הזרם הפילוסופי הרציונאלי ופחות מן הזרם הקבלי.

בניגוד למקובלים מובהקים, שהסבירו את מעלת ארץ ישראל על פי סודות הקבלה והסימבוליקה הקבלית, עוסק ר׳ יצחק במשמעותה של ארץ ישראל מצד התועלת שהיא מביאה לאחר המות בתחום האישי־הרוחני, וממנה לתועלת הלאומית.

״הדבור הזה במה שמועילים ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש אחר המוות״היא כותרתו של הדרוש המוקדש לשבח ארץ ישראל ומעלתה, בתוך קובץ דרושיו של ר׳ יצחק בכתוב יד, המכונה ״חסדי דוד״. הדרוש מדגיש את מעלתה של ארץ ישראל ״אחר המוות״, ולא את יתרונות הישיבה בה. דברים נוספים ברוח זו פזורים גם ב״תולדות יצחק״.

הדרשה הנמצאת ב״חסדי דוד״ מיוחדת בכך שאינה מדגישה את מעלות אח ישראל במימד הלאומי ו/או המשיחי, המדיני והארצי של השיבה מן הגלות, אלא את התועלת הפרטית שמשיג כל אחד מישראל מעצם שהייתו בארץ ישראל, קירובו אל האושר הנצחי המוחלט, שהוא ההצלחה האנושית האחרונה ותשלום ־שכר לעתיד לבא בעולם הבא.

המחבר מפנה את דבריו לתועלות המגיעות סן הקבורה בארץ ישראל כמקום התחייה לעתיד לבא. הדגש הוא על הקשר המיוחד בין עם ישראל וארץ ישראל לאחר המוות, ולא על הקשר הארצי-הזמני. משלוש בחינות, סבור ר׳ יצחק, עולה אח ישראל על שאר הארצות:

1. השפעת הארץ על המתים הקבורים בה,
2. מצוות השמיטה המיוחדת רק לארץ,
3. היותה לב העולם.

כל אחת משלוש בחינות אלו בנפרד נמצאת כבר במקורות, אולם לפני ר׳ יצחק לא קשרו אותם יחד, ובעיקר: לא קשרו את הקבורה בארץ לשתים האחרות.