מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראקש-חביב אבגי

דומה שריבוי החכמים שהיה בעיר הלך והתמעט לקראת סוף המאה הי"ט. במאה העשרים חלה בידרדרות בתחום הרבני, והעיר הגדולה לאלוקים נזקקה לרבנים מבחוץ, בני ערים וכפרים קרובים ורחוקים, דבר האומר דרשני. לעת כזאת תמיהה זו נשארת בתיקו.

בני מראכש היו מפענחים במליצה את ראשי תיבות של המלה תיקו ( תאג'יר – סוחר עשיר – ישועה קורקוס וולדו  ( ובניו ). מימרא המבטאת את גדולתו של הנגיד ישועה קורקוס – נפטר בשנת 1929 – הכל יכול, אשר בכוחו היה לפתור כל בעיה. יש התולים בו גם פתרונות של בעיות הרבנות.

 כלומר הוא היה גורם לכך, כי כדי לבצר מעמדו מפני אופוזיציה של המשפחות המיוחסות בעיר, הוא דאג למנות רבנים שאינם מבני העיר שאין להם גיבוי מבני העיר ולא " זכות אבות ", מתוך הנחה שאלה יהיו נצונים למרותו ולא יסכנו את מעמדו, הסבר זה קלוש ותלוש, ובמקום אחר ארחיב אי"ה. לדעתי ההסבר לתמיהה זו טמון ביצירות חכמי העיר, ורק עיון שיטתי בשבריהם יוכל להביא לפתרון תעלומה זו.

היצירה הרוחנית.

העיר מראכש הייתה עיר גדולה של חכמים ושל וסופרים במשך מאות בשנים. בתור שכזאת היה סביר להניח שיגיעו לידינו ממנה עשרות רבות אם לא מאות של יצירות, בנוסף לאלפי תעודות. בהן : תקנות, הנהגות, אגרות ומכתבים, שיצרו וכתבו חכמי העיר במחצית הדורות.

אולם המציאות מאכזבת, ידיעות מעטות הגיעו לנו על הקהילה הגדולה במראכש, וגם זה רק מהמאה הי"ח ואילך שאז הולכים ומתרבים הידיעות על הקהילה, חכמיה ועל הקשרים בינה לבין קהילות אחרות. אם כי גם אלו יחסית הן מעטות לעומת קהילות אחרות קטנות בהרבה ממראכש.

די לציין שמהמאה הי"ח, לא פורסמה מחכמי מראכש שום יצירה מחידושי ש"ס או שאלות ותשובות, זו תקופה שידועים לנו חכמים רבים גדולי תורה והוראה שפעלו בעיר ואף באו במשא ומתן של הלכה עם חכמי קהילות אחרות כמו רבי אברהם אזולאי, רבי יעקב פינטו ובנו רבי אברהם, רבי שלמה עמאר ואחרים.

גם היצירות שהגיעו אלינו מחכמי מראכש במשל כל התקופה עד הדורות האחרונים, הן מעטות ביותר. יתירה מכך, גם מבין היצירות ששפר מזלם והשתמרו, רק בודדות הגיעו לפרסום ולהוצאה לאור, דבר המעורר תמיהה מה נשתנתה קהילת מראכש מכל הקהילות.

קהילת מראכש וסביבותיה התברכו באוכלוסין וחכמי העיר נדרשו לבעיות שהזמן גרמן ולשאלות דת ודין בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ובין הפרט לקהילה ובין קהילה לקהילה. מגם שבני מראכש ידועים כאנשים שאינם נוחים זה לזה. ואלה הדברים המצריכים כתיבת פסקי דין מנומקים ושאלות ותשובות רבות.

ונשאת השאלה איפוא הם הפסקים והתשובות של חכמי הדורות. וקשה לומר שהם לא יצרו ולא כתבו, דבר שאינו מתקבל על הדעת. וגם אם אכן לא יצרו ולא כתבו, הרי שינוי זה דורש הסבר ובתייחסות הן מצד החכמים עצמם והן מצד בני העיר וחוקריה.

אולם מרבית היצירה של יהודי מרוקו סבלה מפגעים שהזמן גרמן, פרעות, שוד וביזה, אסונות טבע, שרפות, שטפונות, טחב ועש. בכל זאת ממרבית הקהילות נותרו לפליטה אודים רבים, להוציא מקהילת מראכש. כזה המצב גם לגבי חכמים שחיו מהמאה הי"ט ואילך, שבגלל קרבת הזמן הגיעו לידינו משאר הקהילות יותר יצירות יחסית.

הקמת בתי דפוס בשלהי המאה הי"ט במרוקו, עוררה בני קהילות רבות לטפל בעזבונם הרוחני של חכמי המשפחה, ושל חכמי העיר מדורות קודמים ולהוציאם לאור, קמו ארגונים לשם כך בערים פאס, מכנאס, תיטואן וצפרו, ועוד. משום מה התעוררות זו פסחה על בני הקהילה וראשיה במראכש, כולל צאצאי החכמים.

מי שיתוודע ליהדות מרוקו דרך ספרות חכמיה, עלול לטעות ולחשוב את קהילת צפרו הקטנה, לגדולה פי כמה מקהילת מראכש. כי מצפרו הגיעה לידינו ספרות ענפה ותיעוד רב, יחסית למראכש הגדולה.

דומה כי תופעה זו קיימת גם בדורנו ביחס של בני העיר מראכש כלפי רבותיהם ויצירותיהם. כי בימינו חלה התעוררות אצל בני רוב הקהילות להתחקות אחר שורשיהם ולהעלות מתחום הנשייה מה שניתן להציל ולשחזר משורשים אלו.ולא רואים באותה מידה דבר זה אצל בני יוצאי העיר מראכש וגרורותיה.

גדולה מזו ישנן משפחות מיוחסות מבני העיר מראכש בארץ המתפרנסות בריווח מייחוסם והוקרתם של בני הסביבה לחכמים מאבות אבותיהם, למרות שזו למעשה תעודת הכבוד ועץ החיים עליו הם נתלים. ולו חכמו ישכילו לעשות מזה קופה גדולה.

וסהדי במרומים שמיום עומדי על דעתי חם לבי בקרבי, וחשתי צערם של רבותינו הקדושים שלא יהיה יגיעם ופרי רוחם בתורה לריק חס ושלום, וכאילו בת קולם המנהמת כיונה מהדהדת באוזני, בבחינה, " מי יתן אפו ויכתבון מלי בספר ויוחקו. בעט ברזל ועופרת, לעת בצור יחצבון. ( איוב יט )

אנא חוסו על שארית הפליטה מפרי רוחינו ועמלינו בתורה, ועשן עמנו חסד ואמת להוציאם לאור שיהיו שפתותינו דובבות. גם אנו נהיה מליצי יושר בעד כל מי שיעזור ויתן יד למלאת בקשתינו זו, בעדו ובעד בני ביתו.

את כאבי זה ביטאתי לפני בני העדה, חברים, חכמים, משכילים ואישי צבור. ולאחר שעמדתי על חומרת המצב אצל חכמי מראכש, מזה כעשור הדגשתי הדברים לפני יוצאי העיר ובניהן ולפני צאצאי המשפחות המיוחסות שבהם, ולצערי הייתי כקול קורא במדבר, ויהי רצון שזכות רבותינו המחברים תעמוד, ודברינו יעשו רושם.