מראכש העיר-אבני זכרון לקהילת מראכש – חביב אבגי

                    מראכש.

המוראביטון והמצביא יוסף אבן תאשפין.

הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל, מזכיר את תקופת המוראביטון במרוקו, שאמנם הטיבה את מעמדם של היהודים, והביאה תמורה כבירה בחייהם. המצביא יוסף אבן תאשפין ובנו עלי משבט סנהג'א, היה מושל המוראביטון הראשון,. יוסף אבן תאשפין הגיע למקום מנראה לו מתאים להקים להפליא להקמת עיר, אזור פורה היושב על מקור מים ודקלים.

הקים מחנה אהלים בלב המדבר הפורה. הוא החל לבנות את העיר מראכש, החל משנת 1062, ובנו עלי השלים את בניינה של העיר. שלטון של המוראביטון התפשט על כל צפון אפריקה וחלקים מספרד הנוצרית, יחסו של יוסף ליהודים היה טוב, הוא מינה מתוכם גובי מסים ופקידים בכירים.

שלטונם של המוראביטון לא ארך יותר משני דורות. ובשנת 1220 נתגלו ניצני המהפכה הקרובה, ששמה קץ לשלטונם ואלה היו אלמואחידון. הרב יעקב משה טולידאנו, מסכם תקופת שלטונם של המראביטון באומרו : " כבר אז ידענו כיח התקופה הזו של ממשלת המוראביטון, נחשבה ליותר מאושרת בקורות ישראל במרוקו.

ואמנם גם אז בימים הטובים ההם, לא נוקו היהודים מצרה כאשר עברה רוח עועים על יהודי אחד בפאס לקרוא לעצמו מבשר, ושלוחו של משיח. דבר שהעלה את חמתם של יושבי הארץ נוצרים ומוסלמים. בעת ההיא הייתה צרה והרס ליהודים שבחבל דרעה שטפחה וגדלה, והייתה זיק תקווה ליהודי מרוקו ".

על כל פנים אם בצפון הריכוז היהודי הגדול היה בעיר פאס ועיירות המחוז, הרי הכוח היהודי הדומיננטי יותר מרוכז בדרום המדינה. ונרקמו סביבו אגדות כי הוא גם היה בעל שלטון עצמאי ובעל כוח לוחם בלתי מנוצח, היושב בחבל רחב ידיים, חבל דרעה.

בימי המושלים יעקב ושלמה בנו, הם רדו במוסלמים שם כמאה שנה עד למפלתם, וגם זו הייתה במלכודת ששמו להם אויביהם הערבים, שעה שהוזמנו אליהם לשיחות שלום ביום שבת. הם האמינו שאכן פני אויביהם לשלום, לכן מפני קדושת השבת באו בלי נשק. ואולם הם נבגדו על ידי איברהים לברדעי וחייליו, והרגו בהם כשבע עשרה אלף מיהודי דרעה.

המואחידון.

המואחידון זו תנועה קיצונית דתית, שהתעמולה שלה הייתה אות מבשר רעות ליהודים. מייסד התנועה מוחמד בן תומראת המהדי, ואחריו בא מולאי עבד אלמומן שהמשיך בכיבושיו. הוא כבש את פאס בשנת 1145, ושנה אחריה כבש את מראכש, והשתלט על כל צפון אפריקה. שלטונו התפשט באזורים נרחבים בספרד, בהם ערים גדולות, כמו, קורדובה וסביליה.

לעבד למומין ולתנועותיו לא  היה מעצור. כי הם נקטו באמצעים אכזריים כלפי כל מי שעמד בדרכם, משכלים יהודים ומוסלמים, שניהם נחשבו בעיניהם לכופרים. הם הרסו את פאס העיר ואת חומותיה, וגם את מראכש וכל מה שנבנה בה. גם משום שהם לא רצו לראות דבר שיזכיר הישגיהם של המוראביטון.

רבי אברהם אבן עזרה נתן ביטוי בקינתו המפורסמת על עוצמת ההרס והחורבן של הקהילות, הסבל שעבר על כל ארצות המערב מתוניס בצפון, ועש מראכש ותאפילאלת בדרום. וכן על קהילותיה המפוארות של ספרד המוסלמית. אם כי עד אחרי מותו של עבד למומין אזנתי, נותרו עוד סדרי קהילה על כנם, אבו יעקב אבן יוסף, המושל שבא תחתיו באנדלוס התגלה כמלך קנאי שחידש גזירות ישנות והוסיף עליהן משלו, מהם סבלו היהודים בעבר לפני בוא המוראביטון. הוא הוציא חכמים להורג, מהידועים שבהם רבי יהודה אבן סוסאן שנהרג בשנת 1165 . אגב רבי יהודה היה מורו של הרמב"ם בעת שהותו שלזה בעיר פאס.

משפחת הרמב"ם ברחו מספרד הדרומית לפאס, מפני חמת המציק. בפאס מצאו מקלט במשך כשש שנים, אולם עם התגברות הפרעות, הם נאלצו לנוס על נפשם למזרח. גם יוסף בנו של אבו יעקב שמלך במקומו היה איש עריץ ונוקם כאביו. במשך עשרים שנות שלטונו, הוא הוסיף על היהודים גזירות, בהן, נשיאת אות קלון על הזרוע, וכל מיני תוספות לבוש משפילים.

גם מוחמד בנו שליוסף המשיך בדרכו. הוא דרש להתחקות על האנוסים אלה שהמירו את דתם, אם לא עשו כך רק למראית עין, ופקדו להבדילם על ידי פריטי לבוש שונים, כמו מעיל צהוב ומגבעת צהובה. ונתקיים ביהודי מרוקו בתקופה זו הפסוק " את אשר השאיר החגב, אכל הארבה " רוצה לומר את אשר השאיר אדריס הפאטימי, אחרי הטבח והמרת הדת שעשה ביהודי ממרוקו לפני ארבע מאות שנה, אכלו עתה המואחדין בכל פה, ולחכו את כל המוסדות היהודים במרוקו ובכל צפון אפריקה.

מי לחרב, ומי לשבי ושמד. כי רבים מהם נאנסו להתאסלם, ואחדים עשו כן לבל יבולע להם ולרכושם. מהקינה שנכתבה בתחילת שלטונם של המאוחדין, הראב"ע כתב את קינתו בשנת 1141, אחרי שידע קודם על מצבם הטוב. כי בכל הקהילות המערב הייתה תורה וחכמה. וגדולי תורה היו במספר לא מבוטל. הראב"ע תיאר את כל התלאות והאסונות שהמיט השלטון הזה, והחורבן שהביא עליהם במלחמתיו, בכל מקום שדרכה כף רגלו. המאחדין השאירו הרס וחורבן בכל מקום שעברו, רתת וחלחלה.

תוכן הקינה הובאה, בהתחלת שירשור זה.

באגרות הרמב"ם לתלמידו רבי יוסף עקנין, תיאר את המצב כך : " ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה, ומבקש ה' נחבא, ואור ישראל כבה " באגרתו לחכמי לוניל כתב על מצבם של חכמי המערב , " בעוונותינו כבר נדע את אשר נגזר עליה ". שכל זה נמשך למותו של מוחמד אנאצור שהיה אחרון משליטיט שלטון הזדון של המואחדין.

צבאו של מוחמד אנאצור, ניגף במלחמה הידועה בספרד, בעיר שואלטירא ( ערב יום הכיפורים תתקע"ד – 1214 – הוכה שם שוק על ירך על ידי הספרדים. ומשם ברח למראכש, ומת שם.

עם מפלתו ומותו הלך ונחלש שלטון הפחד. כי חרב מלכי הנוצרים רדפה אחריהם, והשפילה אותם עד עפר. המושלים האחרונים עבד אלוואחיד, ואלעדיל אבו מוחמד, ואחיו אבו אלעלא אל מומן, החזיקו בשלטון לחילופין עד לשנת 1233.