מבצע יכין – שמואל שגב

 דונש בן לברט היה מדקדק שהכניס לשירה העברית את המשקל ואת שיטת החריזה הערבית. על ידי כך הוא פתח לשירה העברית שער ביטוי חדש ועשיר ביותר. לימים היה דונש בן לברט לאחד ממקורות השראתו של רש"י.

רבי דוד בן אברהם אלפאסי – מי שחיבר את המילון הראשון בשפה הערבית. בעקבות המדקדקים, קמו בפאס גם המשוררים שכתבו את פיוטיהם בלשון התנ"ך. הבולטים ביניהם באותה תקופה היה יצחק בן חלפון ויצחק בן יעקב אלפאסי, שהיה מורהו של רבי יהודה הלוי.

רבי יצחק אלפאסי הקים בפאס ישיבה ופסק הלכות שנתקבלו בזמנו על ידי כל חכמי הגולה. ספרו – הלכות הרי"ף – סיכם את ההלכות התלמודיות והקל במאוד על החוקרים בעתיד. על כן זכה ספר זה לכינו " התלמוד הקטן " והופץ בכל פזורות ישראל.

במחצית המאה ה-12, שוב הורע מצבם של יהודי מרוקו ופייטני התקופה נתנו לכך ביטוי בשירתם. גם הרמב"ם, שבא ללמוד בפאס תורה מפי יהודה אבן שושן, נתן ביטוי לרדיפות היהודים על ידי השושלת הקנאית " אלמואוחדין ".

ב " איגרת השמד " המפורסמת שלו, טען הרמב"ם כי אלה מבין היהודים שהתאסלמו – לא יצאו מחיק היהדות. יתר על כן, אנוס כזה שעשה מצווה – הקב"ה מכפיל שכרו, ואינו דומה מי שעושה מצווה בלא פחד, לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יוודע    בו – יאבד נפשו וכל אשר לו. הרמב"ם ייעץ ליהודים למלט את נפשם ולהגר לארץ אחרת. הוא עצמו יצא בשנת 1165 מפאס מזרחה, לעבר ארץ הקודש והגיע לטבריה שבה מת ונקבר.

גירוש ספרד בשנת 1492, חיזק מאוד את הקהילה היהודית במרוקו. לאחר ניצחונם על המאורים – 2/1/1492, קבעו פרדיננד מלך ספרד והמלכה איזבלה את מקום מושבם בארמון " אלהמברה " שבגרנאדה.

ב-30 במרס 1492, הורה פרדיננד כי עד ל-30 ביולי – אסור שיישארו יהודים בתחומי הממלכה המאוחדת של אראגון וקסטיליה ושטחי החסות שלה בסיציליה ובסרדיניה. כל מי שלא ימיר את דתו עד אז – חייב לצאת את גבולות הממלכה, ולא – היה צפוי למוות. אלפים מיהודי אנדלוסיה פנו למרוקו והתיישבו בקהילות פאס, מכנאס, טאנג'יר, תיטואן ורבאט.

בהעריכו את רמתם התרבותית הגבוהה, השכלתם הרחבה, שליטתם בשפות זרות ותרומתם האפשרית לפיתוח מלכותי, העניק מלך מרוקו ליהודי ספרד הקלות רבות ואפילו פטר אותם ממס גולגולת, שבו היו חייבים יהודי הממלכה.

דבר זה יצר מתח מסוים בין יהודי ספרד לבין יהודי מרוקו, אך איש, כמובן, לא העז לצאת בגלוי נגד מצוות השליט. חיש מהר, עלו יהודי ספרד במעלות השלטון המרוקני. רבים מהם תפסו עמדות חשובות בשירות החוץ, אחרים שימשו יועצים למלך והביאו להרחבה ניכרת בסחר החוץ של המדינה.

בין חכמי ספרד שבאו למרוקו באותה תקופה היו – רבי ארים אלנקווה, רבי יעקב בירב – שעלה אחר כך לצפת והיה מורהו של רבי יוסף קארו, מחבר ה " שולחן ערוך ", רבי שמעון לביא, שכתב פירוש לזוהר וחיבר את הפיוט הנודע " בר יוחאי נמשכת אשריך ", וכן רבי דוד בן זמרה – הרדב"ז שפירש את " משנה תורה " להרמב"ם.

תוך זמן קצר, הפכה מרוקו למעין מאגר של חכמים וגדולים בתורה, שרבים מהם יצאו לשמש כרועים רוחניים ביוון, בתורכיה, ובארץ ישראל

אך גילוי אמריקה על ידי קולמבוס, החמיר מאוד את מצבם של יהודי מרוקו. מרכז הכבוד הכלכלי, המדיני והתרבותי הועתק בין לילה מאגן הים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי. ואילו גילוי דרך הים להודו, הנחית מכה כלכלית אנושה על ארצות צפון אפריקה כולן.

שכן, אם עד אז שימשה צפון אפריקה כ " גשר יבשתי " בין אירופה להודו, אזי עתה נפנו הכל לדרך הים. קהילות יהודיות רבות איבדו את מקור פרנסתן והחל תהליך בלתי נמנע של הגירה, כולל הגירה לארץ הקודש.

הקשר של יהודי מרוקו לארץ ישראל היה רצוף ולא ניתן מעולם, עוד בימי הביניים, עלו יהודים מצפון אפריקה לירושלים, בשנת 1218 כתב רבי יהודה אלחריזי על ירושלים : " ושם מן המערבים קהילה חשובה וטובה ". לפני גירוש ספרד, ישבו בירושלים כ-300 משפחות מוגרביות וכמספר הזה של משפחות ישבו בצפת.

בית הכנסת של יהודי מרוקו בצפת, ידוע כיום כבית הכנסת של האר"י ז"ל. קהילת המערביים בירושלים הייתה גם מרכז תרבותי יהודי. אחד מחשובי החכמים באותה תקופה היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א -, נכדו של הרב אברהם אזולאי שעלה מפאס לירושלים בראשית המצאה ה-17.

ספרו " עבודת הקודש " הוא הספר העברי הראשון שנדפס בירושלים. רבי חיים בן עטאר, בעל פירוש " אור החיים ", עלה ממרוקו לירושלים בשנת 1742, הקים בה את ישיבת " כנסת ישראל " ולפני מותו בשנת 1743, הוא חיבר את הספר " ראשון לציון ". קברו בהר הזיתים היה נערץ מאוד על יהודי צפון אפריקה באותם הימים.

במחצית השנייה של המאה ה-18 שקעה שמשה של פאס וזרחה של מכנאס, עד כי זו הפכה בהדרגה לעיר ואם בקהילות היהודיות במרוקו. החוקר הישראל ד"ר שלום בר אשר, כותב בקשר לכך כי בני משפחות טולידאנו, בן עטאי ומימראן – כולם ממכנאס – שימשו כנגידם ורוזנים בחצרות מלכי מרוקו.

מכנאס הוציאה מקריבה גם רבנים גדולים מבני משחת טולידאנו, בירדוגו, עמאר ומשאש. ואילו במחזו תאפילאלת צמחה שמפחת המקובלים לבית אבו חציריא, הנערצת על יהודי מרוקו עד עצם הזה.

הכיבוש הצרפתי פתח תקופה חדשה בתולדות היהודים בצפון אפריקה. הענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג'יריה בשנת 1870, על פי חוק כרמיה, הפיח תקווה דומה גם בקרב יהודי מרוקו. תקווה זו גברה לאחר שעל פי חוזה פאס, קיבלה צרפת בשנת 1912 את הפרוטקטוראט על מרוקו.

המפגש עם התרבות הצרפתית והרשת הרחבה של מוסדות " אליאנס " שהייתה פרוסה אז בכל רחבי המדינה, חוללו בקרב יהודי מרוקו תמורות מדיניו, כלכליות, תרבותיות וחברתיות עמוקות ביותר. צרפת שיחררה את היהודים מהמגבלות המדיניות שהיו מוטלות עליהם וב-22 במאי 1918 אף העניקה הכרה רשמית לוועד הקהילה היהודית. על פי התקנון היה ועד הקהילה רשום כארגון צדקה, אך בפועל היה הגוף המקשר בין היהודים לבין השלטונות.

תמורה רבה חלה גם במישור הכלכלי. במשך מאות שנים היה קיים במרוקו דו קיום כלכלי בין יהודים וערבים. באזורים הברברים עסקו היהודים במלאכה ובמסחר, בעוד שהמוסלמים היו הלוחמים. לאחר שהצרפתים קיבלו את הפרוטקטוראט על מרוקו בשנת 1912, הם פתחו לפני היהודים את התעשייה ואת המסחר הבינלאומי.

יהודים היו פעילים מאוד בייבוא התה, חיטה, סוכר וטקסטיל. גם שערי האוניברסיטאות נפתחו לפני היהודים והם התקבלו לפקולטות להנדסה, רפואה ומשפטים. לעומת זאת, הוגבלה כניסת יהודים למשרדי הממשלה ורק מעטים מהם הגיעו לעמדות בכירות בצבא או במשטרה.

אף על פי כן, מפגש תרבויות זה לא הביא בשום שלב להתבוללותם של יהודי מרוקו ובזכות חכמיהם ותורתם, הם הצליחו לשמור את ייחודם העדתי ואת תרבותם היהודית.

שני מצאורעות במחצית המאה ה-19 הביאו לזרם גובר של עולים יהודים ממרוקו לישראל. במצרים – התבסס שלטונו של מוחמד עלי ונחלשה סמכותו של הסולטאן העות'מאני. דבר זה הוליך מיד שמועות כאילו סֶר משה מונטיפיורי והברון אדמונד דה רוטשילד עמדו לקנות את ארץ ישראל מידי הסולטאן.

שמועה זו הפיחה תקווה מחודשת לתקומת מלכות יהודה וקימום בית המקדש. אמונה משיחית זו, היא המסבירה יותר מכל את העובדה שיהודי מרוקו האמינו בתנועות המשיחיות של שבתאי צבי., נתן העזתי, ויוסף אבן צור וחכמיהם נתנו ביטוי לאמונה זו בפיוטיהם השונים.

הרעיון בשבר " מולדת ליהודים " היה כה מושרש בקרבם, עד כי בשנת 1853 עיבד אמיל אלטראס, מנכבדי מוגאדור, תוכנית להקמת מדינה יהודית בדרום מרוקו, עם מוגאדור כבירה. צרפת תמכה אז ברעיון זה, אך בריטניה הכשילה אותו.