الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
בהקדמה לספרו " ג'יהאד ושנאת היהודים " של מתיאס קונצל, כותב פרופסור ג'פרי הרף :
עתה היה חוסייני יכול לפתוח ב״קריירה השנייה״ שלו בהשפעה על האירועים במזרח התיכון. בשיתוף עם האחים המוסלמים הוא הוביל את ההתנגדות האלימה להגירה היהודית, ולאחר מכן, בשנה 1948, למדינת ישראל. קונצל עוקב אחר התפתחותו של האיסלאמיזם המצרי לאחר שנת 1948, מציע דיון רב־ערך על מסתו האנטישמית החשובה של סייד קוטב משנת 1950 ׳מאבקנו ביהודים׳, ובוחן את מערכת היחסים המתוחה בין האחים המוסלמים ובין ממשליהם של גמאל עבד א־נאצר, אנואר א־סאדאת וחוסני מובארכ. הוא מנתח את תחיית האיסלאמיזם במצרים ובעולם הערבי כולו בעקבות התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, את הופעת חמאס בשנות השמונים ואל־קאעידה בשנות התשעים, ואת הקשר בין כל אלה למערך האירועים הפוליטיים והאידאולוגיים במצרים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מציין מבחר הצהרות איסלאמיסטיות בדבר הצורך להשמיד את ישראל ואת היהודים, וסוקר את פעולות הטרור שבאו בעקבותיהן. כל מי שמנסה בכוונה תחילה לרצוח אנשים חפים מפשע רבים ככל האפשר או להטיל בהם מום, הוא כותב, ״מתרגם את השקפת העולם האיסלאמיסטית־פשיסטית לפעולה״. קונצל טוען שהאיסלאמיסטים של העשור הראשון למאה ה־21 נותרו ״עד היום״ מגואלים בקשרי קודמיהם בשנות השלושים והארבעים עם הנאציזם.
ציבור משכיל רחב מניח כיום, כמובן מאליו, שהאנטישמיות הרדיקלית הייתה לב לבן של האידאולוגיה והמדיניות הנאצית. אולם בשנים 1945-1933 לא היה מקובל לחשוב כך. האמת היא שגם בעשורים הראשונים לאחר המלחמה, באירופה ובארצות הברית, רק מיעוט שכלל אינטלקטואלים ביקורתיים, כמה היסטוריונים וניצולים יהודים הציב את הנושא היהודי בחזית הניתוח של הרייך השלישי. רק בשנות השבעים והשמונים החל הנושא לתפוס מקום חשוב בזרם המרכזי של חוקרי ההיסטוריה ובדיון הציבורי והאקדמי. במהלך המלחמה עצמה נטו בנות הברית להותיר את העניין היהודי בירכתיים, בין השאר מתוך חשש שהתמקדות בגורלם של היהודים תעורר רגשות אנטישמיים סמויים באוכלוסייתן שלהן וכך תחבל בתמיכה במאמץ המלחמתי. לאחר המלחמה המשיכו כמה היסטוריונים בולטים לטעון שהאנטישמיות לא הייתה אחד הכוחות המניעים של המשטר הנאצי, ושהצהרותיו של היטלר בדבר היהודים היו בעיקרן כלי טקטי להסתיר מניעים עמוקים יותר שלו. לאורך כל השנים נשמעו קולות רהוטים שהציגו ראייה מנוגדת של הדברים, אולם עברו עשורים עד שמה שזכה בינתיים לכינוי ״הולוקוסט״ נע משולי הדיון על התקופה הנאצית אל המקום הבולט שהוא תופס בו כיום.
למרבה התמיהה, הדים מהשתיקה ההיא נשמעים עתה בתגובה האירופית והאמריקנית לאיסלאמיזם. בשטף הספרים והמאמרים על שורשיה של מתקפת 11 בספטמבר אפשר למצוא דיונים רבים על המרד התרבותי נגד המודרנה, כמו גם ניתוחים מעולים של הופעת הפרשנות הקיצונית והפונדמנטליסטית לקוראן במצרים ובמקומות אחרים בעולם המוסלמי, אולם נושא האנטישמיות נעדר כמעט לחלוטין. אפילו הדוח המקיף של הוועדה שמינה הממשל האמריקני לחקירת אירועי 11 בספטמבר מצליח לדון בהשקפת עולמו של ההוגה האיסלאמיסטי הקיצוני והאנטישמי סייד קוטב בלי לעמוד על העומק והחשיבות של שנאת היהודים שלו. אלה הם פני הדברים למרות קיומה של ספרות מחקר נרחבת ורבת־ערך על הקשר הסיבתי שבין הנאציזם ובין הופעת האיסלאם הרדיקלי. אפשר אולי להסביר את הסרבנות הזאת, או משהו ממנה, בספקנות הבריאה המופנית כלפי כל ניסיון לקשר בין הפשיזם או הנאציזם ובין התרחשויות עכשוויות כלשהן. השימוש האינפלציוני במונחים ״פשיסטי״ ו״נאצי״ מטשטש תכופות את ההבדלים בין משטרי עריצות טוטליטריים ובין מפלגות שמרניות הפועלות במערכות דמוקרטיות. הקישור בין ישראל לנאציזם היה לרכיב שגרתי בתעמולה האנטי־ישראלית. ובכל זאת, אסור שהשימוש המופרז או המטעה במונחים יסיט את מבטנו מקשרים היסטוריים ומקווי דמיון רעיוניים, כאשר יש עדות ברורה לקיומם. היסטוריונים המעודדים אותנו, במקרים אחרים, לחשוב על היבטים השוואתיים וטרנס־לאומיים של ההיסטוריה, וכאלו המפנים את תשומת לבנו להשפעתם של הקולוניאליזם והאימפריאליזם המערביים על העולם הלא־מערבי, ראוי שיפעלו באופן דומה גם באשר להשפעתם של הפשיזם והנאציזם על העולם הערבי והמוסלמי. אין ספק שהאיסלאם הרדיקלי אינו זהה לפשיזם ולנאציזם האירופיים. ובכל זאת, קונצל מראה באופן משכנע שהמגעים הבין־אישיים והקשרים האידאולוגיים בין השניים ראויים לעיון, ושהם תרמו לצמיחתה של רדיקליות מסוג שלא היה מוכר קודם לכן בעולם המוסלמי. ׳ג׳יהאד ושנאת יהודים׳ קורא לנו לבחון בזהירות את הדומה והשונה בין שתי התפרצויות גדולות אלו של אנטישמיות רדיקלית בהיסטוריה המודרנית.