רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
שמש ממערב – יצחק גורמזאנו – אגדת חייו של רבי חיים בן עטר
לעתים נעצמו עיניו של רבי חיים הזקן בעיצומו של שיעור בתורה. הייחוד בחודשי האביב או הקיץ, כאשר שמש נעימה של אחר הצהרים ליטפה היא את זקנו הלבן והמקורזל, ורוח ימית שובבה הותירה בו לחלוחית מלוחה. נכדו הקטן, ששמו חיים כשם סבו, ישב אז על ברכיו, וייחל בסבלנות לאותה רוח, תשוב ותעירנו במשב עז וחריף, והשניים יוכלו להמשיך בשיעורים.
יום אחד כאשר נתארכה שנתו של הסב, ולאחר שבדק שעמוקה היא דיה, החליק חיים מעל ברכיו וחמק לעבר החומה המקיפה את החצר. הוא טיפס ועלה עליה בזריזות עד שנתגלה לעיניו הים וחופו הזהוב.
קולות של ילדים משתובבים הגיעו עד אליו. רובם היו בני עניים, ערבים ויהודים, בראשם, נער שחום ונישא משכמו ומעלה. חיים לא ידע את שם הנער ההוא, הכהה ועז המבט. בלבו כינהו נמרוד. הוא התקנא בחבורת היחפנים המתפרעים בחוף, כשהם מתיזים זה על זה מים וחול וצדפות, צוחקים ומקללים.
חיים הקטן היה נצר למשפחת רבנים מהוללת, נכדו לרבי חיים בן עטר, ששמע תהילתו הגיע לכל עיר וקהילה ברחבי מרוקו, שאר בשר לרבי יהודה בן עטר מן העיר פאס, הוא המכונה מתוך הערצה " חכם אלכביר ", ואגדות פלאים עוטרות לראשו, קרוב משפחה לגבירים ונגידים, שם טוב בן עטר ובנו משה, שניהם שרים בחצר הסולטאן,מלך מרוקו.
האם ייפלא הדבר שהילד לא הורשה להתלוות אל חבורת הנערים המשתובבים ? חיים הביט בהם בקנאה, כשהם מטפסים על עצי התמרים. תלויים על ענפיהם כאשכולות, ומתענגים על הפירות המתוקים.
הוא האמין בכל בלו, שאילו ניתן לו הדבר, היה גם הוא מסוגל לטפס כמותם. אולם הוא ידע, ששתיים כפול שבע עיניים מפקחות עליו, ובאותו מניין דיים מוכנות לשמרו מכל משמר, למען יגדל לתפארת משפחת בן עטר ולתפארת עם ישראל בלא שריטה.
ובכן, חכם חיים בן עטר ? היו הבריאות פונים אל סבו הזקן, נכדך חיים, בו משה בנך, האם יצמח להיות תלמיד חכם וגדול כסבו בתורה ? חייך רבי חיים הזקן, החליק בידו על זקנו הלבן והשיב מתוך סיפוק, " גדול מסבו, נכדי יהיה גדול בדורו " אתנחתא מהורהרת, עצימת עיניים, כמו מתוך נבואה " והדורות הבאים, לכשיהגו את השם בן עטר מתוך כבוד והשתאות, לקטן הזה יתכוונו, ולא לזקן הזה.
הבריות ידעו שהרב הזקן אינו אומר דברים בעלמא. לעתים היו משתעשעים עם הילד ומביאים לפניו קושיות, למען יפתח אותן כאגוזים.
הוא היה משיב מתוך כובד ראש וחריפות, כשהוא מביא דברי פרשנים שונים, משווה ביניהם, מפשר ביניהם, ולעתים, אפילו מעז להכריע ביניהם. אנשים, אשר בתחילה התייחסו לילד מתוך לצון, למדו עד מהרה לכבדו, ואפילו לירוא משבט לשונו.
אף על פי כן ילד הוא ילד, אפילו הוא עילוי. כמיהתו של חיים הקטן להצטרף אל חבורת הנערים גברה בו. באותו רגע נחלצו הנערים מתוך סחבותיהם בחוסר סבלנות ורצו ערומים להשתכשך במים. בראשם ניתר הילד שחיים הקטן קראו נמרוד. גופו הגמיש, כגופו של נמר שחור, התפתל על רקע חולות הזהב, עד שנבלע בתוך הקצף הלבן של גלי הים.
פעם ראה חיים את נמרוד, כשהוא נגרר על ידי אביו, רבי לוי אנקווה, אומן שהתפרנס מרקמת תשמישי קדושה בחוטי זהב וכסף, אל רבי חיים בן עטר ומתחנן לפניו שיעזור לו. " בני זה הבן יקיר לי אפרים " אמר בעצב, בן סורר ומורה. בן נעוות המרדות. כמו גוי, רחמנא ליצלן. אינו רוצה ללמוד תורה. אינו מוכן להקשיב לקול אביו ואמו. ממיט הוא חרפה על השם אנקווה ועל הצדיק שאת שמו הוא נושא.
הדמעות מילאו את עיני האב וזלגו על זקנו. חיים הקטן הביט באיש בתימהון. הוא לא היה רגיל לראות במשפחתו גברים בוכים. הבכי יפה לנשים ולילדים חשב, ובכן שמו אפרים, הרהר, אך בעיני עדיף השם נמרוד. והשוט ? שמע חיים את סבו אומר, " חוסך שבטו שונא בנו ". השוט אינו מועיל. כמו סייח פרא!, אמר האב, ודמעותיו הוסיפו לזרום.
נמרוד ישב לו בפינת החצר, דחוק בזווית שבין שתי החומות הנפגשות, כשידו חופרת בעפר, והוא משלח במבוגרים מבט אפל. " הכנס אותו לתוך הבית ואדבר עמו " הורה רבי חיים בן עטר. האיש מיהר ונישק את ידו של הרב הזקן, ואץ לקיים את מצוותו. הישיש ניענע בראשו והפטיר " נצר לרבי אפרים אנקווה המדיק ! ומפיו נשמעה אנחה כבדה. חיים הקטן החליט בלבו, שאחרי שילכו האב והבן לדרכם, ושאל את סבו מי היה ברי אפרים אנקווה.
נמרוד לא התנגד כאשר נקרא על ידי אביו להתייצב לפני הרב הגדול. אולם מבטו העטין ושריריו המתוחם העידו על סערת נפשו. הרב רמז לרבי לוי אנקווה לחכות בחצר, הניח כף מרגיעה על כתפו של הנער ושניהם נבלעו פנימה. גם חחים הקטן נותר בחצר. דממה עמוקה נשתררה אחרי שנמוגו הדי טריקת הדלת. הילד פתח את ספר ויקרא, פרשת אחרי מות, פרק ט"ז, ושיקע בו את חוטמו.
גם המבוגר חיפש מפלט למבוכתו. לכן ישב בקצה הספסל, והוציא מאמתחתו פיסת קטיפה, אליה היה מחובר חוט של פז. השמש נאחזה במרקם הזהב ושילחה את השתקפותו על הקיר ממול.
בהרת שובבה זו הסיחה את דעתו של חיים הקטן מן התורה, ועיניו נמשכו להביט ברבי לוי אנקווה, השקוע במעשה הרקמה, דמות של זקן הדור, רכוב על אריה, בלב לבה של קטיפה ארגמנית. אותה שעה היה רבי לוי עסוק בעיצוב המושכות שאחז בהן האיש.
משריכז חיים את מבטו, השגיח בעובדה שאין הרתמה אלא נחש כרוך. הדבר הבעיר את סקרנותו של הילד, אולם הוא לא העז לשאול לפשר התמונה. כאילו הייתה הדממה קדושה ואסור לחלל אותה. למזלו, שמח האיש המבוגר על התירוץ שנזדמן לו להפר את השתיקה ולקשור שיחה עם הילד. אמר בהצביעו על התמונה, רבנו אפרים אנקווה הצדיק.
לבו של הילד ניתר, האומנם יזכה לכך שהאיש יספר לו על רבי אפרים אנקווה ? כאילו קרא הלה את מחשבתיו, פתח בסיפור המופלא, שתחילתו כמה מאות שנים קודם לכן.
רבי אפרים אנקווה הצדיק הגיע לחופים האלה מארץ ספרד עוד לפני הגירוש הגדול. חיים הקטן שמע רבות על גירוש היהודים מספרד, שאירע שלוש מאות שנה קודם שמנו. במשפחתו סופר שבני עטר נצר הם לגולים הספרדים שחיפשו להם חוף מבטחים.