ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

מבוא

. הם עזרו להקים קופת גמ״ח, לסייע לנזקקים בהלוואות ללא רבית, למסחר. בראשה העמידו את אברהם חיים שלוש, שהיה מראשי גרעין עזה למרות שנקרא על-ידי אביו לסייע בהקמת שכונת נוה- צדק. אומרים שכאשר אזל הכסף בקופה, היה אברהם חיים שלוש מסייע לנצרכים מכספו הפרטי.

במאמציהם למצוא פתרונות כלכליים-מסחריים בשווקים ובסביבה, הם הגיעו למסקנה כי אין בכוחם להתחרות עם הסוחרים הערבים ששלטו בשווקים; רק אם יעקפו אותם וייצאו לסחור במסחר חליפין עם הבדואים במתנותיהם שברחבי המדבר, להביא את הסחורה, לבדואים, באוהליהם, שלא יהיה כדאי להם ללכת מהלך שעות רבות לשוק כדי למכור שם טלה ומעט ביצים, או חצי שק שעורה.

 הם יצליחו להתפרנס במחנות אם יוכלו להחליף עימם כאפיה תמורת כמה פרגיות, קפה וסוכר תמורת טלה, חרוזים תמורת חמאה, דברי סידקית תמורת קטניות או שק שעורה. במחנה אפשר לקנות עשר תרנגולות מעשר נשים, מאה ביצים מחמש-שש נשים וכמה טלאים תמורת כמה כאפיות ועקאלים, ללא מתחרים.

במרוצת הזמן התברר, שאפשר גם לקנות במחנות שקים שלמים וגם חצאי שקים של שעורה וחיטה, כמויות שלא היה כדאי לבדואי להוביל לשוק הרחוק. במחנה אפשר לאסוף מעט מיצרכים מכל אוהל, והכמויות הקטנות של שעורה יהיו לכמות גדולה ראויה ליצוא על-ידי הסוחרים היהודים ולתעשיית הבירה באנגליה: והחנדל שהם אוספים ומייבשים במדבר – ישלחו לתעשיית התרופות בגרמניה, מסחר שבעת ההיא היה רק בידי הסוחרים הערבים העשירים

. הם רכבו למחנות הבדואים על פרדות, והחליפו שם סחורה בסחורה, וכל אחד חזר משם כשאחריו אתון או שתיים עמוסות סחורה. כיתות רגליהם בשבילי המדבר למחנות היה כדאי כי חסכו מהבדואים לקחת סחורתם לשוק, והם הרוויחו מהחליפין וגם ממכירת סחורתם לסוחרי עזה, וזה העניק להם הכנסה טובה ללא מתחרים. הם גילו אפשרויות גדולות במחנות הבדואים. במשך הזמן גדל מספר הסוחרים רוכבי הפרדות והיו להם המשאבים לקנות כמויות גדולות.

באותו זמן שרוכבי הפרדות התפרנסו ממסחר חליפין עם הבדואים, גילתה קבוצה שנייה אפשרות הכנסה עם הפלחים הכפריים של רצועת עזה. הם פיתחו תעשיית מזרנים, שמיכות וכרים, והתארגנו לקבוצות בעלות חמישה אנשים כל אחת! תפרו, חידשו וייצרו מזרנים, שמיכות וכרים לפלחים, והרוויחו לא פחות מרוכבי הפרדות.

לנוכח  מציאות זו של פרנסה מצויה בשפע בעזה, הם החלו לבדוק מדוע אין מגיעים העולים מרוסיה לפתח יחד את הישוב ואת המוסדות הראשונים כמו תלמוד-תורה, בית-עלמין ובית-מרחץ. הם לא הירפו מלחצם על חובבי-ציון לשלוח עולים כדי להגשים הקמת ישוב היהודי.

 הם החלו חשים בהזנחה, באוזלת-יד ובתשובות מתחמקות. חובבי-ציון טענו כי העולים אינם נענים להתישב בערים ערביות אלא רק אם יבנו עבורם שכונות יהודיות, ולזה אין עדיין בסף. רק אנשי גרעין עזה, שישובם הלך וגדל, הוסיפו להאמין כ׳ המוסדות לא יוותרו על ישוב בעזה בדרך למצרים ויתחילו לבנות שם שכונה בהקדם. יותר מכולם חיזקו את ידיהם של אנשי עזה אליעזר בן-יהודה וז. ד. לבונטין, שהיה מנהל בנק אפ״ק, ויחקזאל סוכובולסק׳.

יחיאל בריל

תיאור העיר עזה בשנת 1882

"העיר עזה שוכנת בקצה הגבול המערבי והדרומי של ארץ הקודש. היא לא נתקדשה בקדושה שנייה, כי לא החזיקו בה עולי בבל (כשם שלא החזיקו בכל הערים שבמדינות הים אשר על שפת הים הקרוב לו). בכל זאת מצאנו בדברי הימים משנות המאות האחרונות, שהיה בה מושב בני ישראל, ומאז שנת תקע״ע לא תיזכר עוד עדת ישראל בעיר הזאת. עד שנת 1881 לא ברכו בני ישראל "ברוך ה' המבורך" בציבור בעיר עזה.

"ב-1881 התיישבו בעזה ארבע משפחות מאלו אשר העפילו לעלות מנגב רוסיה לארץ הקודש. האנשים האלה היו בארץ מולדתם סוחרים או סרסורים ויעלו לאה"ק להיות עובדי אדמה. ויהי כי ארבה להם העת ביפו ולא מצאו אדמה לקנות, שלחו אחד מהם לאודיסה וקנו שם מכונת קיטור ושני זוגות ריחיים ורכב גדולים, ובהיותם ביפו ושמעו כי העיר עזה והסביבה מרובה באוכלוסין – הביאו את המכונה ואת הריחיים לעזה.

"והנה לא היו האנשים האלה עשירים בכסף ובדעת, במי שרב ושרב, בחפץ ובתשוקה נמרצה לשבת באה״ק ולהועיל לישובה, כ י אז היטיבו מאוד לעשות בהתישבם בעזה אשר יש בה בארבעה ועשרים אלף נפש אדם, וכפרים רבים סביב לה. אבל המה נהגו באה״ק בקולי המקום אשר יצאו לו משם: כמו הסוחרים בארץ רוסיה, זה דרכם לשלוח ידם במסחרים ובעסקים גדולים בטרם ידעו העסקים על בוריים; ואף כי בידם נמצא כסף אשר הספיק רק לשליש הצורך של העסקים, בכה עשו האנשים האלה שעלו לשבת בעזה. מעודם לא היו בעלי טחנה ולא הבינו המלאכה הזאת מה היא, והכסף אשר בידם הספיק רק כדי מקנת המכונה והריחיים. יגעו ומצאו ביפו איש אשר ערב עוז בנפשו להלוות להם כסף לתיתו בעסק המוטל בספק. והמה התחייבו לתת לו 20 למאה והביאו את צווארם בעול חוב העולה בתשעת אלפים פרנק.

"ביום ו' לחודש שבט לעת ערב עלו בעגלה ללכת לעזה. כמה שעות אחרי בוא השמש באו למושב ראשון-לציון, העומד לא רחוק מהדרך העולה מיפו לעזה, ולנו שם בלילה.

"באשמורת קמו לנהוג עגלתם בכבדות והדרך מראשל״צ עד ואדי חנין הלכו בשתי שעות בגשם. נחו והלכו שעה אחת ליבנה. שלוש שעות אחרי חצות באו לאשדוד אבל כאשר לא מצאו שם מקום ללון, קמו והלכו לאיטם עד ליציאת הכוכבים, למגדל.

"המקום הזה נחשב לעיר כי יש בו בית תפילה לישמעאלים, וגם בית שמבשלים בו קאפע, ואל הבית הזה סרו ללון. בעלות השמש קמו והלכו לדרכם, ובשתי שעות לפני חצות באו אל יער עצי זית גדולים ועבים מרוב שנים, ועברו בתוכם עד בואם בחצות היום לעזה.

"בהביאם בהוצאה מרובה ובעמל גדול את המכונה והריחיים לעזה, התיצבה הממשלה לשטן ואסרה איסור על כל תושבי העיר להשכיר להם בית להעמיד בה מכונת קיטור. כי אמר הקאימקם כי לא יוכל להקים מכונת קיטור בעיר, רק ברשיון מפורש מקאנסטאנטינאפול.

"ויקם ה' שפירא (מבני המסיאן הבריטית) ויושיעם. הוא, בהיותו אירופאי וביתו וחצרו עומדים מובדל מבתי העיר, לא שם ליבו לפקודת הממשלה והשכיר להם מקום בחצרו ובנו להם בית מקרשים, והעמידו בבית הזה את המכונה והריחיים. ובימי חודש תשרי העבר החלו הריחיים לטחון חיטים מאשר הביאו בני העיר, אבל כאשר עין יושבי העיר שבעה מראות מכונת הקיטור, חדלו מהביא החיטים לטחינה, ונשותיהם או שפחותיהם קמו שנית בחצות הלילה לטחון בריחיים ורכב שליד הנמצאים בכל בית ובית. ורק הערבים היושבים באוהלים סביב עזה המה, אשר עד כה הוליכו החיטים והשעורים עד בית הטחינה אשר אצל מי הירקון, מהלך שני ימים בגמלים, החלו להביא חיטים ושעורים לטחנם בעזה.

"הקומץ הזה לא השביע את המכונה, אשר בכוחה (מעשרה סוסים) לטחון עד תשעת אלפים פונט חיטים בכל יום; וכאשר התחילו ימי הגשמים חדלו גם הערבים מהביא חיטים לטחון ושבתה המלאכה בבית הטחנה. ורק פעם אחת או שתי פעמים בשבוע הובאו מעט חיטין לטחון, ושכר הטחינה לא הספיק אף למחיר הפחמים ששרפו.