יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן….שחיטת תרנגול בעת לידת תינוק.

3 – יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות

מתוך הספר " מחקרי אליעזר " לפרופסור אליעזר בשן

שחיטת תרנגול בעת לידת תינוק.

רבי יוסך משאש

רבי יוסף משאש היה ביקורתי על המנהג הנהוג בעת לידת תינוק.

שהיו שוחטים תרנגול זקן לכפרה על הילד היולד וחותכין ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית, עם שומים והבלים הרבה, ונראה כדרכי האמורי ודחקתי הרבה ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה בעירנו מאומה.

מנהג לשם כבוד אין בו משום דרכי האמורי.

היה מנהג בברית מילה להביא קטורת ומחתה של אש שהשואל הגדירה כדרכי האמורי. רבי יוסף ענה ש: כל שיש בו דרך כבוד, אין בו משום דרכי האמורי ( אוצר המכתבים ).

רבי יוסף בו נאיים מתלבט אם אין במנהג כדלקמן דרכי האמורי. וכך הוא מספר.

זכורני שבימי נעורי הייתה אמי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת עד שתהא שלהבת עולה, והייתה מצווה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר תיטואן. וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי האמורים עד שראיתי דברים מתמיהין בתלמודינו – סנהדרין – והוא המנהג הזה היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד, וכך היו נוהגים ישראל לעשות.

מנהג לשם רפואת אדם – כשר

רבי יוסף משאש לא שלל מנהג מוזר, אם הוא דרוש לרפואת אדם. החכם נשאל על המנהג שכדי לרפא אדם, היו עוקרים שן מכלב חי, וצולים על ילדים. השאלה האם אין בזה משום צער בעלי חיים. תשובתו שכל הדרוש לרפואת אדם אין בו משום צער בעלי חיים, אבל טוב שיעשו את הדבר על ידי רופא, שלא ישתגע הכלב ויזיק.  

מנהג שפיכת מים בחד השבועות.

היה נוהג שבחג השבועות נערים עולים על גגות הבתים ומזליפים מים על כל עובר ברחוב. רבי יוסף משאש התנגד למנהג :

היה בארץ מולדתי מכנאס בזמן הקודם אצל אנשים ריקים דווקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת 1870 ליצירה עשו תקנה לבטל מנהג זה הנה היא כתובה אצלי והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה הן איסור סחיטת בגדים ביום טוב, איסור צערא דגופא דחבריו ובפרט אם הוא עני והיא כסותו לבדה ועוד איסור המחלוקת, ועם כל זה לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות כמנהגם. וכן המנהג עד היום באיזה בתי כנסיות שלא ברצון החכמים.

ניתן ללמוד ממקור זה שהייתה יוזמה לבטל את המנהג אבל הדבר לא הועיל, כי העם רצה בכך.

לעומתו רבי יוסף בן נאיים תומך בקיומו ואף נתן כמה נימוקים למנהג, ביניהם שהתורה נמשלה למים דכתיב " הוי כל צמא לכו למים ". נימוק אחר לזכר משה רבינו שהושלך למים וניצול. מסקנתו " דאין שום אחד ניזוק בזה "