הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים האישה שפרשה כנפיים

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

האישה שפרשה כנפיים

כל פעם שאני עובר מתחת לאותו חלון כחול מעל שכונת הפחחים ושומע מיתרי מנדולינה, אני מרים את עיני לראות אם איזו נערה לא פורשת כנפים ועפה באוויר, כי זה החלון ממנו השליכה את עצמה יאקות, אחותה של אמי, בהיותה נשואה לשמעון, לקול צלילי המוזיקה של ציון, אהוב ליבה וחבירה לכיתה. בת שתים־עשרה היתה כשאביה חיים עולייל הבטיח אותה לשמעון, איש גדול, חסון ושרירי כבן שלושים שהיה עוזר לו בכל עבודת השדה, לחרוש ולזרוע ויכול היה להבטיח לבת הצעירה חיי רווחה, הוא גם היה קרוב משפחה ולא היתה שום סיבה בעולם מדוע לא להיענות לשליחים שהופיעו באחת השבתות עמוסי מתנות, בשמים ותכשיטי זהב לבקש את יד ביתו. סבא חיים וסבתה ימנה פתחו שולחן עשיר עם סלטים וחריפים ובקבוקי ערק, שלחו להזמין את הורי הבחור ולהביא את החמיןמהמאפייה ושתי המשפחות ישבו לאכול ולשתות עם ידידים וקרובים, מתבשמים מהשיכר, מתחבקים ומתנשקים כשיאקות, הכלה היעודה בת השתים־עשרה, משחקת עם אחיותיה קלאס על הגג.

לשתי המשפחות היתה זו תחילתה של תקופת זוהר ובילויים עליזים, כשהם מתארחים אלה אצל אלה, כל השבוע טרודים בהכנות לקראת המשתה, כשהם אופים רקיקים, עוגיות, מזקקים שיכר ומכינים את מיטב התבשילים והסלטים למסיבות השבת המשותפות. רק את דעתה של יאקות בת השתים־עשרה איש לא שאל, היא לא ידעה שבעוד היא משחקת חבל וזורקת לקלאם את קופסת הטבק של אביה, הוריה כבר מציגים את הנדוניה שלה בפני הורי בעלה לעתיד, פורשים לפניהם את כל השמלות המלבושים ודברי הערך שהיא מביאה ומקבלים מהם את תנאי כתובתה ומחייתה. לפתע היא מצאה את עצמה במשך שבעה ־מים גיבורה מרכזית של חתונה אגדית, שפע עוגיות וממתקים ושירים וריקודים ושמלות ומשחקים, הסבל שלוקח אותה בתוך סדין לבן למקווה והחכירות שכל הדרך צובטות אותה ודוקרות במחטים כפי שנהוג וצוחקות ושרות וטובלות יחד איתה במקווה לאור הנרות ולריח הקטורת, כשכל אחת רוחצת לה יד או רגל, ״בחזרה הביתה נשות העיר מחכות לה עם סוכר וחלב לאורך הדרך ומטעימות אותה כפית מזה וכפית מזה, וזקנות המללאח מתאספות בלילה לקלוע את צמותיה, שותות ערק ושרות שירי פרידה עצובים, ואחר כך הדרך עם תזמורת לבית החתן, לבושה כמו מלכה, נישאת על כיסא ברחובות ואחריה בתהלוכה כל העיר עם נרות וענני קטורת, חשבה שהיא ממלאת תפקיד באחת ההצגות או המסיבות שהוריה עורכים לעצמם, לרגע לא הבינה שהיא מתחתנת באמת, ושהגבר שלצידה שהוא בגיל דודה, מתכוון באמת להיות בעלה ולוקח אותה לאישה, חשבה שהנה הוריה מציעים לה עוד משחק ילדים, עורכים הצגת חתונה, כדי שתהיה להם סיבה למסיבה, פעם זה פורים, פעם זה חנוכה, את החתונה האמיתית שלה היא מתכוונת לעשות כשתגדל עם ציון,חברה לכיתה, שיושב מאחוריה ומושך לה תמיד בצמות, מעביר אצבעו על עורפה ומעורר בה תחושות נעימות, כותב לה פתקים ושירים, כבר אספה כמעט מחברת שלמה של השירים שלו, חלק מהם הוא מנגן לה במנדולינה מתחת לחלון, מפעם לפעם היא משקיפה מהחלון, זורקת לו כבאקראי שושן אדום, אותו הוא מביא לה למחרת היום לכיתה. ציון הוא שחור שיער וירוק עיניים, תלמיד מצטיין, אהוב המורים, מקום ראשון בכיתה, הוא המתחרה שלה בחשבון, ולא פעם כשהיא מצליחה לפתור תרגיל קשה במיוחד הוא אומר לה שאם הוא יידע שהיא פתרה לבד ולא נעזרה באביה או באחיה הוא יזרוק את עצמו מהחלון, מחוץ לכיתה אסור להם כמובן להיראות ביחד, אבל פעמים אחדות הצליחו להיפגש בגן הציבורי מחוץ למללאח ולשבת זה לצד זה כשריח הפרחים והשושנים מסביב, חסר שאחד ההורים או השכנים יראה אותם, בשבת האחרונה היא הצליחה להתגנב מהבית לשער העיר, שם ציון חיכה לה ושניהם הלכו יחד למפל המים והעיזו להיכנס לבית הקפה היחיד בעיירה ולשבת ליד שולחן, כשהמלצר ניגש לשאול אותם מה ישתו לא ידעו מה לענות, אז הוא הביא להם משקה בצבע ירוק והניח לפניהם, ״פיתו״ הוא קרא לזה וחייך, שפת הכוס היתה מרוחה בסוכר או דבש והמשקה סיחרר להם קצת את הראש, בלגימה השנייה כבר נתנו ידיים ובשלישית הוא העז לנשק אותה על מצחה והיא – להחזיר לו על לחיו.

יותר לא העזו, אבל ידעו שיום אחד הם יתחתנו. רק שהחתונה היתה עם מישהו אחר והיא לא היתה מחופשת וזאת לא היתה מסיבת פורים. הובילו אותה לבית החתן בתהלוכה ובתזמורת שם הוריה עזבו אותה לבד וחזרו הביתה עם החברות שלה, עם הנגנים והזמרים והרוקדים והיא פתאום מצאה את עצמה בחדר זר, שנשים שרות וטורקות בקצב על דלתו וגבר זר שוכב לידה, שם עליה רגל ומברך שהחיינו ומתחיל להפשיט אותה, היא מסירה את רגלו, מזנקת ודופקת על הדלת שיפתחו לה, אך מבחוץ בטוחים שהיא עונה לשירים ומשתתפת בשמחה והםמגבירים את הקצב, והיא נופלת לרצפה מעולפת, וכשהתעוררה בבוקר חשבה שזה חלום ולא הבינה מה היא עושה שם ושלחה לאביה שיבוא לקחת אותה, אך איש לא בא, ולא ידעה מה היא צריכה לעשות ומה תגיד לציון, וציון לא הבין מה היא עשתה לו והיה הולך אחרי בית הספר, עומד מתחת לחלון החדש שלה ומנגן את השירים הישנים והחדשים שכתב לה, הצלילים היו מגיעים לאוזניה וסוחטים את ליבה ודמעות היו זולגות מעיניה על המיתרים שלו, כששמעון בעלה היה מנסה בלילה להתקרב אליה, היתה מקדמת אותו בציפורניה, לא ידע מה יש לה נגדו, היה מביא לה סוכריות וופלים ומיני ממתקים, אבל זה לא עזר, חודשים ארוכים אביה ישן איתה במיטה, חשבו שהיא תתרגל, תקבל וסת והמצב ישתפר, כשקיבלה וסת אביה פינה את המיטה ולא שב יותר, הבעל חזר לנסות, אבל לשווא, היא התחילה להתלונן על כאבים והזמינה את אימה או אחת מאחיותיה לישון איתה וכשהיתה נשארת לבד עם הבעל היתה נתקפת חרדה והיתה נושכת ושורטת אותו והוא מגיע לתפילת שחרית עם פנים שרוטות ומדממות, ובעוד הוא עובד עם האב בשדות היה ציון עובר מתחת לחלונה עם שירי אהבתו והיא משקיפה החוצה ־נשמתה יוצאת להיפגש עימו בגן הורדים ובמפל המים, לשתות איתו ״פתו״ ירוק ולקבל סחרחורת קלה ולנשק לו במצח.

יום אחד שלחה להגיד לאמא שלה שיחזירו אותה הביתה, היא רוצה לשחק על הגג קלאס וחבל, אבל אמה לא ענתה לה, כי מה היא יכולה לעשות? להזיז את הזמן לאחור? מי יקח אותה גרושה? מוטב תתרגל כפי שהיא התרגלה לאביה וסבתה לסבה, אבל יאקות קדחה מיום ליום, ויום אחד כששמעה את מיתרי המנדולינה של ציון, היא עלתה על האדן פרשה כנפיים וזרקה את עצמה אליו מהחלון.