ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

עדים אנו לתנועה בשני כיוונים הפוכים, הערבים נודדים צפונה, אל עבר הירדן, ארץ הנבטים וסוריה. והיהודים חודרים אל נאות הערביות שבצפון חיג'אז ונסחפים עם זרם אורחות הסוחרים התימניים, החוזרים מעזה ומאילת – אל ארץ חמיר.

כשיצא המפקד הרומי אֶליוס גַלוס בשנת 25 לפני הספירה למסעו המפורסם – הוא נתכוון לכבוש את דרום ערב, את ארץ הפלאות, מקום מוצא הזהב, האבנים היקרות, בקטורת והבשמים – שלח אתו הורדוס חמש מאות מחייליו. תפקידו המיוחד של הגדוד הזה מובן לנו עכשיו, לאחר שנתגלו לאורך הנתיב המוליך אל תימן כתובות ומציאות אחרות, המעידות שישובים יהודיים היו מצויים שם בתקופה ההיא.

אל המקומות הללו נהרו מהגרים יהודיים, בייחוד אחרי כיבוש ירושלים וחורבן הבית השני. תנאי החיים בערב אפשרו אז ליהודים להקים שורה שלמה של ישובים חופשיים, שפרחו והתרחבו במשל מאות שנים.

יש עדויות שבימים ההם – בתקופת רבי עקיבא ומרד בר כוכבא וגם אחר כך, קיים היה ישוב יהודי בתימן. בבית הקברות המרכזי של בית שערים שעל יד חיפה נתגלה אולם, " חמירי " עם כתובות ביוונית ותשליב חמירי, שהצלחנו לפענחו. המתים, הקבורים באולם הזה הובאו מאיזה מושבה מסחרית של יהודי תימן בצפון ערב או בסביבות ארץ ישראל, כי התימנים הקימו לצורכי מסחרם הענֵף כמה וכמה מושבות במקומות, שבהם הצטלבו בתיבות האורחות.

במושבות אלה ישבו גם יהודים, אשר התארגנו והקימו עדות  – לפחות עדה אחת . ואם במאה השלישית ישבו יהודי תימן בצפון, הרי ברור הדבר שבדרום ערב התיישבו עוד קודם לכן. על חיבתם לארץ ישראל מעיד האולם שבבית הקברות. הרבה יש ללמוד מסיפורו של המחבר הנוצרי, המתאונן על ההתנגדות שנתקלה בה התעמולה הנוצרית בחמיַר במאה הרביעית.

בצפון חיו בטירותיהם וחצרותיהם עובדי אדמה יהודיים, גברים מלומדי קרב, אומנים מומחים במלאכות שונות, בייחוד בתעשיית כלי זין. בדרום התייהדו רבים מעם הארץ, התגיירו וקבלו על עצמם עול מלכות שמיים ועול המצוות. לאלה ולאלה היו מורים ורבנים, בתי מדרשות ובתי כנסיות. יהודי ערב קיימו קשרים עם ארץ ישראל, ובייחוד עם המרכז שבטבריה וגם עם יהדות בבל.

לימי מלכותו של ד'ו נואס, מלכה האחרון של חמיר, אשר ביחס אליו אין כל ספר שהיה יהודי לפי דתו, קדמה תקופה של חולשה ורפיון. החבשים חדרו אז אל תימן וכבשו כמה מקומות, ביניהם גם את העיר ט'פאר, שבה הושיבו חיל מצבעם משנה למלך ( כנראה מעם הארץ ).

הכובשים הושיטו עזרה לנצרות, אשר התחילה להתפשט אז בעיר נַג'ראן וסביבותיה, והנוצרים שרפו בתי כנסיות, או הפכום לכנסיות נוצריות. במשך דור שלם שלטו החבשים בחלקים מסויימים של תימן, ובייחוד כנראה, בשפלת החוף. ד'ו נואס, שהיה אישיות בולטת ובעל מרץ ורצון, שלא כמחכים שקדמו לו, ניסה לשנות את מצב הדברים, ושאף ולשחרר את כל חמיר ולגרש את החבשים מאדמת ערב.

ואולם לא על נקלה אפשר היה לשכנע את נגידי השבטים השונים, אשר התנגדו מעולם לכל שלטון חזק, כי רק אם יתאחדו יוכלו לעמוד בפני החבשים המאיימים עליהם. ואמנם לא הצליח ד'ו נואס, אולי מפני שלא הספיק לכך הזמן, לאחד את כל הנגידים ולהפוך אותם לכוח חזק.

אכן, בראשונה עלה בידו לגרש את חיל המצב החבשי מעיר הבירה, אבל אחר כך נכשל ונפל. ד'ו נואס החליט להכניע את תושבי העיר נג'ראן המורדת. הנוצרים בעיר זו נחלקו לשתי עדות : אחת צהן, החזקה ובעלת ההפשעה, עמדה בקשרים עם אויבי העם והמדינה, כלומר עם החבשים והביזנטינים, בעוד שהשנייה תמכה במלך ועזרה לו.

על כך קראו אוהדי ביזנטיה לאלה האחרונים " נוצרים לפי שמם ". אמנם ניתח המלך את תושבי נג'ראן, אבל עורר בזאת את חמת הביזנטינים והחבשים, אשר יראו כי שלטונו יוכל לסכל את כל תוכניותיהם בקדמת אסיה, אז עלו החבשים על חמיר והיכו את הנגידים הנאמנים למלך. ד'ו נואס עצמו הפיל את עצמו לתהומות ים, כי לא רצה לראות באבדן עמו ומולדתו.

מסביב למאורעות אלה נוצרה ספרות ענפה, המלאה סתירות פנימיות. אגדות פורחות באוויר והשערות מופרכות מעיקרן נתקבלו בלי שום ביקורת על ידי המדע המערבי. בספרנו זה נוכיח, כי לא נכונה הדעה שהחבשים עלו פעמיים על חמיר בימי ד'ו נואס, והוא נכנע בפעם הראשונה.

המלחמה עם יושבי נג'ראן לא פרצה בשל סיבות דתיות. את סיבות המלחמה האמיתיות מגלים לנו נסופרים הנוצרים פרוקופיוס וקוסמַס אינדיקופלבסטיס, שמו הפרטי של המלך היה נואס או ד'ו נואס, שם חמירי ולא יוסף, פנחס, זורעא או מסרוק. אין זה כינוי, כפי שרבים חושבים, ואין פירושו " בעל בלורית ".

הוא נכשל, מכיוון שלא יכול לעמוד יחידי נגד ביזנטיה וחבש, בייחוד לאחר שחלק מהנגידים לא חש לעזרתו או עזבו לנפשו לפני הקרב המכריע. אמנם ניסה ד'ו נואס להשיג עזרה ממלך פרס נגד האוייב המשותף, אבל עזרה זו לא הוגשה לו.

יהדות תימן לא פסקה מלהתקיים אחרי מות ד'ו נואס, למרות הרדיפות והעינויים שהיו מנָתה, יחד עם שאר תושבי חמיר, יצאו להלחם בכובשים בפיקודו של סַיף ד'ו יַזַן, שלדעת כמה מקורות היה יהודי, והודות לתמיכת הפרסים גורשו הכושים מדרום ערב. בתקופת מוחמד היו בחמיר ובסביבות נג'ראן שבטים, שרבים מחבריהם היו יהודים.

על כן הבטיח להם מוחמד שלא יכריחו אותם להתאסלם, אם יכרתו ברית שלום עם שליח הדת החדשה.

( הערה שלי, כמובן וכמצופה, הבטחה זו לא קויימה על ידי מוחמד, כפי שלא קיים מעולם הבטחה כלשהי לא רק כלפי היהודים, אלא כלפי כל מי שלא קיבל עליו את הדת החדשה )

היהודים הרבים שבארץ הפריעו לשליחי הנוצרים בפעולתם. מתברר, כי ההשפעה היהודית, שסימניה נראים בכתובות חמיר מן התקופה ההיא, אינה מקרית . מצויים בהן כינויים של אלהים ( הרחמן, אדון היהודים, בעל שמים, אלהי ישראל ) וגם ביטויים, מושגים רמזים, המעידים על קשר בלתי אמצעי ליהדות, באותה תקופה מוצאים אנו תופעות דומות, מוזרות כשלעצמן, בכמה כתובות צםון ערביות, הן נקראות " לחיאניות. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר