ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים
ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.
ר׳ יצחק נשען על מאמרי חז״ל אלו כבסיס לדבריו והוא מפתח אותם לכדי שיטה מובנית. לדעתו, שלושה הבדלים הם בין הנקברים בארץ לאלה הנקברים בחוצה לארץ. האחד גופני, והוא עניין גלגול מחילות. הנקברים בארץ פטורים מגלגול מחילות, שהוא עונש גופני המוטל על הנקברים בחוצה לארץ. ועוד עולות לנקברים בארץ ישראל שתי תועלות נפשיות. האחת, שקבורת ארץ ישראל מכפרת עוון, ובלשון חז״ל ״כאילו קבור תחת המזבח״. והתועלת השניה היא ההצלה מגלגול מחילות של הנפש. ר׳ יצחק אינו מדבר על גלגול מחילות גופני ממש, אלא במשמעות סמלית. מי שנקבר בארץ ישראל, נפשו עולה ישירות ונחה תחת כסא הכבוד! ואילו מי שנפטר מחוצה לה רק לאחר שנפשו עוברת דרך ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש, עולה היא כדי לנוח תחת כסא הכבוד.
בדרושים שבספר ״תולדות יצחק״ אנו מוצאים שהנפש עוברת מסלול שונה במקצת. גם שם מודגשת חשיבות הקבורה בארץ ישראל, אשר משום כך, לדעתו, הקפיד אברהם לקבור את שרה בקריית ארבע. אלא שקריית ארבע תופסת את מקום בית המקדש שבהר המוריה:
בקרית ארבע היא חברון, נקרא כן בעבור שכל הקבור שם נפשו מתחברת למעלה עם ארבע מחנות שכינה. ולזה נקברו שם האבות והאמהות שמשם חוזרות הנשמות ליסודם שהוא כסא הכבוד".
ר׳ יצחק דורש את שם המקום קריית ארבע על שם התחברות עם ארבע מחנות השכינה, ולא כמקובל, על שם ארבעת הזוגות הקבורים שם. קריית ארבע היא אפוא הציר המרכזי של כל הארץ המיוחדת הזאת.
גלגול המחילות, שנדחה בדברי חז״ל לזמן התחייה ונסב על הגוף עצמו, הופך אצל ר׳ יצחק לגלגול הנשמה מיד לאחר המות, בדרכה למקומה אל תחת כסא הכבוד. שינוי זה משמעו שהעונש יחול גם על צדיקים שמתו ונקברו בחו״ל. ואילו מי שעלו לארץ ומתו בה נפשם עולה מיד אל תחת כסא הכבוד, ובכך נתכפרו להם חטאיהם. בצורה זו הפכה הגלות מגלות פיסית לגלות מיטאפיסית. הגלות המיטאפיסית נקשרת לגלות שבארצות האימפריה העות׳מאנית, שהרי שם לאנרדפו היהודים כמו בארצות הנוצריות. העובדה שנתקבלו במקומות אלו בסבר פנים יפות אינה בשום אופן חלק מתהליך הגאולה, כפי שטענו ר׳ יצחק אברבנאל ואחרים, אלא גלות ממש, מכיוון שרק השיבה לארץ ישראל היא הגאולה, גם אם אין בה עדיין קיום מדיני.
על פי ר׳ יצחק, רק ארץ ישראל מקנה שלמות לעם ישראל גם בחיים וגם במות. כמרכיבי השלמות בחיים הוא מונה, בעקבות קודמיו, את התפילה, החכמה והנבואה. גם במרכיבי השלמות שלאחר המות יש שלוש מעלות: גלגול, כפרה ועליית הנשמה. זאת אומרת: נפטר מגלגול מחילות, מתכפרים לו עוונותיו, ועלייה ישירה אל תחת כסא הכבוד.
בספר ״תולדות יצחק״ מביא ר׳ יצחק תמצית הרעיון הזה בשם אחיו, ר׳ אפרים קארו, אביו של מרן ר׳ יוסף קארו:
והחכם ר׳ אפרים קארו זצ״ל אחי השיב לאלו הספיקות ואמר שכוונת אברהם היתה מתחילה להקבר הוא ואשתו בארץ כנען לפי שארץ ישראל מכפרת עוון שנאמר וכפר אדמתו עמו, והעם היושב בה נשוא עון ולפיכך כשהרגישה בעצמה אפיסת הכוחות ויתרון החולשה וידעה שלא תאריך ימים צותה שיוליכוה לחברון למות שם. ולזה אמר באח כנען, כלומר ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון ולפי שהיא בארץ כנען ולזה ויבא אברהם מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה. ולפי שהיו דרים בבאר שבע שהיא ארץ פלשתים ואינה ארץ כנען, לא קנה אברהם אחוזת קבר, שבבאר שבע אינו רוצה להקבר, ובארץ כנען לא היה דר לקנות אחוזת קבר.
באר שבע היא ארץ פלשתים, שאין בה קדושה, ועל כן לא הכין אברהם אחוזת קבר למשפחתו. כוונתו היתה לשוב לארץ כנען, הארץ המובטחת. ההבדל בין הישיבה בארץ הנבחרת לבין הישיבה בארצות הגויים הוא כהבדל בין עבודת ה׳ לבין עבודה זרה. מי שאינו גר בארץ ישראל הוא במעלת עובד אלוהים אחרים. דברים אלה קשה לאומרם בפני הציבור ואין מקומם בדרשה, אך אפשר להלבישם על פסוקי המקרא, בפרט על פסוקים שעניינם בתקופה קדומה ביותר. ר׳ יצחק שם את הדברים בפיו של אדם הראשון בשעת גירושו מגן עדן .
ומפניך אסתר, י״א [יש אומרים] שאדם נתיישב בהר המוריה ושם היו תולדותיו. ולזה אמר ומפניך אסתר שכל המגורש ממנה נקרא נסתר מפניו,שהוא ברשות אלוהים אחרים, שנאמר, גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמור לך עבוד אלוהים אחרים.
כך מוסבר גם עונשם של אנשי סדום. חומרת העונש, לדעת ר׳ יצחק, אינה מתיישבת עם גודל החטא, אלא שהעונש הוחמר מאוד מכיוון שהחטא נעשה בארץ ישראל, ייחודה של הארץ מעלה את דרגת חומרתו של החטא יתר על מקומות אחרים.
ויש בענין סדום ספק. הנה יש בעולם מדינות רעות כסדום ובא עליהם דבר וחרב, אבל אש וגופרית מן השמים לא מצעו. התשובה, שזה למעלת ארץ ישראל שאינה סובלת אנשי תועבות. ועוד להתרות את ישראל כאשר התרה גופרית ומלח שריפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה.
ר׳ יצחק מבחין בין עונש טבעי — דבר וחרב, לבין עונש על-טבעי — אש וגופרית. הראשון נועד למקומות טבעיים, השני למקומות נבחרים. ארץ ישראל, בבחינת מקום נבחר, מעצימה את חומרת המעשים, ועל כן גם העונש חמור יותר. חומרת החטא אינה נמדדת במעשים ארציים. יש בחטא מימד מיטאפיסי, הגורר תגובה מיטאפיסית. מהפכת סדום צריכה היתה לשמש לקח לעם ישראל, והתראה זו היא מהפכה טוטאלית שאין ממנה חזרה. סדום ועמורה אינן ארצות יישוב לאחר העונש, אלא היפוך מושלם של מצבן לפני המהפכה.
המשך המשוואה מתבקש לגבי עם ישראל, והוא אינו מעודד, שהרי גם עם ישראל חטא באח ישראל ונענש על חטאים אלה. הדברים נרמזים במקום אחר:
לרע הד׳ שהוא שארץ ישראל לא תחזור לנו אמר שדה אחוזה שאמר בה בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת האח, לומר שאח ישראל תשוב לנו בימות המשיח.
כתיבת תגובה