ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

בתעודה משנת תצ״ד, המתפרסמת להלן במסגרת פסק־הדין, נקבע שר׳ שלמה אבן דנאן, אחיו של ר׳ שמואל, ״יעמד חי במדרגת ראש ישיבה כל ימי חייו לקריאת ההלכה עם בעלי הישיבה״, כלומר ללמוד תלמוד עם חכמי הישיבה. מתעודה אחרת שבפסק־הדין הנזכר עולה, שבישיבה היה אוצר ספרים ובו ״כתבי הקדש, תלמוד ופוסקים ומדרשים בדפוס ובכתב יד… והיה כל מבקש ה׳ מבני קהלינו יש״ץ ילך אצל החכם וישאל ממנו מספרים הנז' הן תלמוד ופוסקים ומפרשים. ויחזיר לחכם״. ללמדך, שלא רק שהיו להם ספרים אלא שהיו בשימוש, ומשמע שחכמים ומשכילים רבים היו ביניהם.

בית־הכנסת הראשון של התושבים מצוין כ״גדול״, ובו היו מתאספים יהודי פאס לעצרות תפילה גדולות, כגון בעצירת גשמים. התושבים היו כנראה אמידים, ותרומותיהם לבית־הכנסת היו רבות. אין ספק שחכמי הישיבה קיבלו פרס הגון מהקהל. ספרי־התורה של בית הכנסת מקושטים היו ברימוני כסף יקרים. בתעודה המתפרסמת להלן קוראים אנו על ״תפוחי כסף מעשה ידי אומן הנקרא ׳בן רבקה׳ שמכרו בסך ארבע מאות ועשרים מתקאל״, וזהו סכום נכבד. ואם מצאו לנכון לציין את שם האומן, משמע שהיה האיש ידוע ומפורסם במקצועו. בפסק־הדין המתפרסם מדובר גם על ״תפוחי כסף של ס״ת המוקדשים מהנבון הר׳ סעדיה .[אבן דנאן]״. בשנת ת״ס, כשהוטל המס המיוחד על הקהילה, מסרו למס האחים בן דנאן תפוחי כסף: ״ומב״ה [ומבית־הכנסת] של התושבים שלנו הרסנו ב׳ זוגות גדולים [של תפוחי כסף] הביאם א״א [אדוני אבי] זצ״ל מעיר תיטואן״^.

 וייסוד בית־ הכנסת השני 

בשנת תה״ו (ה׳ ת״ו), כשהדיאלים גזרו להרוס בתי־הכנסת, נהרס ראשון זה של התושבים. אין זה אלא מפני שהיה הגדול הבולט והיפה שבבתי־הכנסת בפאס. וכך כותב ר׳ סעדיה, הרב בקהל התושבים אז: ״ביום א׳, ט״ו לאלול טמאו את היכל קדשנו שמו בית הכנסת שלנו לעיים והניחו התיבה שלימה והישיבה של הנשים וביום ה׳ של שבוע הנז' נתצו התיבה והישיבה של הנשים״. אף־על־פי־כן המשיך בית־הכנסת הגדול של התושבים החרב להיות בשימוש הקהילה. בשנת תי״ח, שמונה שנים אחר חורבנו, מספר ר׳ סעדיה ן׳ דנאן: ״נתאספו הקהל כולם בביהכ״ן של התושבים. אף על פי שהיא חריבה נתאספנו ונתפללנו בה מנחה, ועשינו צעקה גדולה ושבע פעמים ויעבור. יש לשער אפוא שלא ניתצוהו עד היסוד, ונותרו כתליו. וכפי שאנו שומעים מתעודה (ב״י אלברטא 43) המתפרסמת להלן: ״וידענו נאמנה שנתן החכם הקונה הנז' דמי התפוחים הנז' עם שאר הדמים אשר נאסף לפדיון המתלים והעמודים הנז'״.

מלבד רשימתו המדכאת של ר׳ סעדיה ן׳ דנאן על חורבן בתי־הכנסת בשנת ת״ו, שנשתמרה בספר ״דברי הימים לר׳ שמואל שאול אבן דנאן״, נשתמר בתעודה שנזכרה לעיל משנת ת״ז, שעניינה מכירת תפוחי כסף שהיו בבית־הכנסת של התושבים לרבי יצחק צרפתי, תיאור החורבן שנעשה בבתי־הכנסת שבמלאח פאם, והשתדלותם של היהודים לתת ״דמים יקרים״ כדי לפדות את ״כותלי ועמודי שארית הנשארים״ לבל יהרסו בתי־הכנסת עד היסוד. תעודה זו נכתבה כשישה חודשים אחרי חורבנם, וחתומים עליה הנגיד שם טוב ן׳ רמוך, שלפי הרשום ב״דברי הימים״ נפטר בשנת ת״ח, ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, אפרים הכהן בר מנשה, שמן פסק־הדין המתפרסם להלן אנו יודעים ששימש גזבר קהל התושבים, בנימין הכהן בן נחמןואברהם אבן דנאן. ואלה היו בוודאי טובי קהל התושבים אז.

שני בתי־כנסת בלבד נשארו אז לפליטה בפאס, מפני שקשורים היו בשני אישים בולטים. בית הכנסת האחד של הנגיד ר׳ יעקב רותי, והשני של החכם ר׳ סעדיה ך רבוח, ״הצילה כה״ר אפרים בן סעדון שהוא היה יהודי של השר סי מבכירי׳. אין בידנו ידיעות עד מתי נשארו בתי־הכנסת בחורבנם ומתי החלו בשיקומם. ודאי שכל זמן שחי השר בובכיר, שציווה על הריסתם, לא יכלו היהודים לשקמם. אך נראה שעם עלייתו של מולאי מוחמד אלפילאלי בשנת (1550), לאחר מותו של בובכיר בחודש אב אותה שנה, פנו היהודים לשיקום, אולי מפני שלא היה שום מתנגד לזה, או שקיבלו רשות מהמושל שמשל אז בפאס, מוחמד אדרידי. על כל פנים, לפני שנת תי״ח (1658) כבר עמד בית־הכנסת השני של החושבים על תלו^.

מדוע לא שיקמו התושבים את בית־הכנסת הישן, ומצאו לנכון להקים אחרי אין לנו נימוקים ברורים לכך, שמא לא רצו למשוך תשומת־לב הגויים, שהיתה ודאי מתעוררת, אילו שיקמו את הראשון שנחרב. ונראה שמאותה סיבה לא בנו בית־כנסת חדש, אלא העדיפו להפוך חצר מגורים קיימת לבית־כנסת, שלא לעורר תשומת־ לב יתירה.

בשנת תק״ן, במאורעות אליאזיד, אנו שומעים כי ״במקום ביהכ״ן הגדולה של התושבים שהיתה חריבה בנו שם ג׳אמע ושמעא״, דהיינו מסגד וצריח. על מסגד זה נשלחה, אחרי מות אליאזיד, שאלה לקאדי של פאס מה לעשות בו, ותשובתו היתד, ״שהוא אסור בהנאה… אם מחמת שנבנה מקברי ישראל… אם מחמת שה­פועלים הבונים פורעים אותם מדמי מים שרופים [יי״ש] אם מחמת שבנאו בקרקע גזולה, ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והצריח אשר בו״, וממשיך הכותב: ״ואם באתי לספר גודל הבית והקורות הגדולות ושכלולו ביופי מאד, באבני שיש ירק ואדום…״. אף מהדגשה זו, ״גודל הבית״, נמצינו למדים על גודלו של בית־ הכנסת הראשון של התושבים. במקום מסגד זה שנהרס, מספר אי״ש הצרפתי, בנו היהודים חצר… נקראת דאר אזאמע״, כלומר בית המסגד. אם כן, לא חזרו ובנו בו בית־כנסת אלא חצר רגילה, במלאח, והיו בה שישה ״בתים" ודרו בהם היהודים .