קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

גם הלאומנים המוסלמים לא רצו בזה. לא מלך מרוקו, לא מפלגת האסתקלאל על סיעותיהם השונות בראשותם של בן ברקה, עלאל אל-פאסי או בלפרג', לא בורגיבה, אף לא אחד מנהיגי הניאו דסתור, וכן לא מנהיגי החזית לשחרור לאומי ( פ. ל. ן )  באלג'יריה – לא בלקאסם כרים ופרח עבאס גם לא בן ח'דה ובן בלה.

אף רגע אחד לא העלה איש על דעתו את אפשרות יציאתם של היהודים. אזרחים יקרים היו אלה בעיניהם, ומה גם שלא היה להם תחליף במלאכת הבנייה הלאומית. כל ראשי הלאומנות הערבית בצפון אפריקה השמיעו רק הבטחות אידיליות באשר לעתיד הצפוי ליהודים במגרב, משעה שתושג העצמאות.

והיהודים עצמם בכללותם האמינו עד לרגע האחרון כי לא תחדל נוכחותם בחבל עולם זה, שאין איש חולק בו על זכותם כאנשים נאמנים עם התושבים הקדומים ביותר. לא מעטים מהם, במיוחד בתוניסיה ובמרוקו, ואפילו באלג'יריה, תפסו בנשק לצד הלאומנים, מתוך אמונה, שבזאת הם משרתים עניין צודק.

והנה פתאום טילטלם איזה כוח, שאין לעמוד בפניו והם נעקרו בהמונם מארץ מכורתם, מן הנופים המוכרים להם, מהרגליהם, מנכסיהם ומן האינטרסים שלהם. ונשאו בגל הטרגי, שגרף עמו את המתיישבים הצרפתים.

ביציאתם נחתמה פרשת היסטוריה של קיבוץ יהודי ותיק ביותר, שקיומו נמשך ללא הפסק מאז יסודה של קרת חדשת – כלומר מאז שנת 813 לפני הספירה.בתום היסטוריה ארוכה ועשירה במידה בלתי רגילה מצטיירת לנו יהדות צפון אפריקה כחטיבה מקורית מובהקת, שאולי אין כדוגמתה בתולדותיהם של פזורי ארץ ישראל.

יהדות זו, שרשיה נעוצים במעבה העבר המקראי ועד דורנו זה היא נושאת עמה השפעות מירושת הפניקים, בת זמנה של הקיסרות הרומית הייתה,  ולאחר מכן עמדה בפני הונדלים והביזנטים. חדורה. היא תרבות ערבית כמו גם מסורות ברבריות אמיתיות, ועם זאת קיבלה לנחלה את כלל ירושתם של יהודי ספרד מגורי שנת 1492.

אלופת הלשון העברית הייתה, והיא שהכשירה את הקרקע לתחייתה והעמידה לה את ספרי הדקדוק והמלונים הראשנים שלה, יהודה אבן קורייש, דונש בן לבראט ויהודה חיוג', כמו שבתחום הפילוסופיה שקדה על החייאת המחשבה הניאו אפלטונית, יצחק ישראלי.

בתחום התלמוד יצרה את הפירושים הגדולים הראשונים, יצחק אלפסי, ובתחום הקבלה ירשה ושימרה את המסורות הגדולות. לאחר שלוש מאות שנים של ניוון, שעברו על יהדות זו עד למאה ה-19, באה התרבות הצרפתית והשלימה את עיצוב קלסתרה, כפי שהוא מוכר לנו כיום, בשעה שנחלצה מגלות המגרב וסוף סוף ששבה בהמוניה לנקודת המוצא שלה, אל אדמת ישראל.

לא בלי חיל ורעדה ייעשה, אפוא, אדם היסטוריון של עבר כזה, מה גם שבדברי ימיה של האנושות ואפילו של עם ישראל עודנו בבחינת ארץ לא נודעת. אכן, היסטוריה בת אלפיים שנה ויותר, שהקיסריות הגדולות ביותר הטביעו בה את חותמן, ועם זאת כמעט לא עָדר בה המחקר המדעי.

ואולי תקשה כאן משימתו של ההיסטוריון במיוחד, משום שסגולתה המובהקת היותר של יהדות צפון אפריקה היא הגיוון שלה, לא רק גיוון תקופותיה השונות אלא גם גיוון שכבותיה השונות לתקופותיהן. במרכז ההיסטוריה של צפון אפריקה עומדת ההיסטורי של הכיבושים שעברוה, לפי שכל כובש נתן בה את השפעתו, שהתבטאה בצורות שונות לפי החבלים והמחוזות.

לפי מידת הקרבה לחוף או מידת הריחוק והניתוק בחולות סאהארה או בהרי האטלס. אמת זו כוחה יפה גם לגבי התקופה הצרפתית. אלג'יריה הייתה מושבה, מרוקו ותוניסיה היו שטחי חסות. בכל מקום היו בין הקיבוצים היהודיים הבדלים עמוקים בארגון ובדפוסים מחמת ההשפעות השונות שהיו נתונים להן, ומחמת השפעות אלו קמו בשלוש הארצות חברות יהודיות נפרדות ומגובשות מאוד – בעיר ובכפר, באזור החוף, בהרים ובמדבר,בסביבה ברברית, ערבית ספרדית או צרפתית.

אך דווקא בגלל עושר זה הרי הסביבה הצפון אפריקאית היא שטח הסתכלות אידיאלי להיסטוריון ולסוציולוג, אשר משום מה מיעטו כל כך לתת דעתם עליה. אפשר לומר שכל יישוב יהודי היה בבחינה מעבדה, בה אפשר היה להתבונן לא רק במורשתו של עבר מפואר, שנשתמרה בטהרתה אלא גם בתמורות שפקדו אותה והוליכוה מימי הביניים הערביים אל לב המאה העשרים של צרפת או של ישראל.

ואם אין די בכך, הרי יכולים אנו לחזות כאן באורח ניסיוני ובמשרים בכל שלביה של התמורה : מן הרוכל הבוּר, ההולך מכפר לכפר בלב ההרים הנידחים ביותר במרומי האטלאס, ועד לחרשתן המפלס דרכים חדשות לאירופה, מן המקובל התלוש מן העולם המודרני ועד לפרופסור באוניברסיטה, עד לממציא, לאמן ולסופר היושב בפאריס, בפרינסטון או בירושלים והתורם תרומה אישית לבנינו של עולם חדש.

אכן לעתים קרובות מאוד תולדות האנושות מקופלת כאן כולן בגלגולים של איש אחד, משפחה אחת, קהילה אחת.

ואיך לא אַעלה כאן זכרם של נופי אותה עיירה בלב המגרב בה יצאתי לאוויר העולם, עין טְמוּשֵׁנט, בקצה משיורי ה " סַהל " של אוראן, הזרועים כולם גפני ברכה, במקום נפגשים העמקים של אואָד סינאן ואואד טמושנט, מקום שם אהבנו לשחק בין שיחי ההרדוף והעוזרר.

כשבאו הקולונים ( המתנחלים ) הצרפתים לבנות כאן את עירם החדשה, בחרו להם בחוש מקום שכבר התיישבו בו הערבים, לאחר שהקימום בו הביזנטים, הונדלים, הרומים, הפניקים, ולבסוף הברברים ילידי הארץ. 

הללו היו אנשים מבני מֵשטה, הודו אריים, שכבר רוו השפעות כושניות ושרויים היו בעידן הניאוליתי, כאשר בדרך הים הגיעו לכאן כובשיה הראשונים של הארץ, הפניקים, והביאו להם כלי ברזל ראשונים לראשונה פתחו לפניהם את עולם הים התיכון.

בצל הגנים של עין טמושנט של ימינו חולם הייתי בילדותי על הכפר אשר יסדו בשחר ההיסטוריה וקראו לו בשם השמי סוּפת, במרכזו של חבל ספָר. כאן היו הברברים סוגדים לשדים אדירי הכוח, שהיו מקננים בג'בל דוּבּמה ובמערות, במעיינות, באילנות הקדושים, בכוכבים, בבהמות ידועות, כמו האיל, שבהם בני האדם תלויים לשבט או לחסד.

עם הופעת הגמל, כבר נפתחה הארץ לפני השפעות מאפריקה השחורה ומן המזרח. הפניקים, שבלי ספר הגיעו לכאן במאה השלישית לפני הספירה הנוצרית, הביאו לעין תנים זו ( כך פירוש השם הברברי " עין טמושנט " ) את השפעתה של תרבות גדולה, שבזכותה נשתלבה האוכלוסייה הילידית, ההודו אירופית במוצאה, לעולם ועד במעגלות העולם השמי.

מם הפניקים למדו הברברים דרכים חדשות בחקלאות, בפר גידול דגנים, ובגידול בהמות, כמו גם את השיטות המהפכניות בעיבוד עץ, שעם, אריגי צמר, עורות, נחושת, ארד, ברזל ומעשי קדרוּת.הם למדו לדעת לשון חדשה, הפונית, הקרובה לעברית, והודות ללשון זו הכירו גם עולם רוחני חדש זה של עמי המזרח הקרוב, ומן הסתם כבר הכירו אז גם את עולמו של התנ"ך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר