מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

איתות לערבים

בימי מלחמת העצמאות ב־1948 קיבלו גם הערבים בישראל הזמנה מאחיהם הערבים – הם הוזמנו ״לצאת״ כאשר הצבאות הערביים ה״פולשים״ יטהרו את הארץ מיהודים. המדינות הערביות הפולשות היו בטוחות בנצחון מהיר: מנהיגים מקומיים התרו בערבים שבישראל שינוסו על נפשם.

א בתוך השאר, לוב ב־1970 וב־1973, סודאן ב־1975 (אף שמספר היהודים הסודאני לשעבר

הנמצאים עכשיו בישראל הוא ״זעיר״), ומצרים ב־.1975

בתגובה על כך פירסמה מועצת פועלי חיפה (העברית) קריאה אל תושבי חיפה הערבים:

שנים על שנים אנו חיים יחד בחיפה עירנו… אל תפחדו: אל תחריבו את בתיכם במו-ידיכם… אל תמיטו אסון על עצמכם בפינוי שלא־לצורך ובמעמסות שתקבלו עליכם… אבל בעיר הזאת חיפה, שלכם ושלנו, השערים פתוחים לעבודה, לחיים ולשלום לכם ולמשפחותיכם.

 אם גם נראה כי המתכונת של חיפה היא שהיתה הכלל, היו גם יוצאים מן הכלל. ערבים באיזור אסטרטגי גורלי אחר, היו פותחים באש על הישראלים זמן קצר לאחר שנכנעו״, ״אולצו״ על־ידי צבא־המגן העברי לעזוב, למנוע מ״המון עוין ומזוין״, כתיאורו של יצחק רבין, ראש־ממשלת ישראל לשעבר, להישאר ״בעורף שלנו, מקום שם יוכל לסכן את נתיב־האספקה…״ בזכרונותיו אמר רבין כי שליטת הערבים בכביש שבין חוף-הים לירושלים ״בודדה כמעט לגמרי את היהודים בירושלים, למעלה מ־90,000׳ קרוב לששית מיישובה של המדינה החדשה.

 אילו נפלה ירושלים היתה המהלומה הפסיכולוגית למדינה היהודית שבחיתוליה מזיקה יותר מכל מכה שתונחת על-ידי 20 חטיבות מזוינות.

 אולם, כמו שנאמר בדו-חמחקר מטעם המכון־ללימודים־פלשתינאיים בביירות, הרי ״רוב״ הפליטים הערבים לא גורשו ב־1948, ו־״68%״ עזבו בלי שראו אפילו חייל ישראלי.

לאחר מפלתם של הערבים במלחמת־העצמאות 1948 נעשו עמדותיהם מבולבלות: היו מנהיגים ערבים שדרשו את ״שיבת״ הפליטים ה״מגורשים״ לבתיהם הקודמים למרות הראיות שהעידו על כך שמנהיגים ערבים הם שהמריצו את הערבים לברוח. בתוך כך קרא אמיל ע׳וּרי, מזכיר הפיקוד הערבי העליון, למניעת ״שיבתם״ של הפליטים. בביירות טלגרף מיום 6 באוגוסט 1948 אמר: ״אין להעלות על הדעת שישלחו את הפליטים בחזרה לבתיהם בעוד אלה בידי היהודים… יהיה זה בבחינת צעד ראשון להכרה ערבית במדינת־ישראל ובחלוקה״.

העסקן הערבי מוסא עלמי התייאש. לפי ראות עיניו, ״איך יכולים בני-אדם להיאבק למען האומה שלהם בזמן שרובם אינם יודעים את מובנה של המלה ?…הבריות זקוקים מאד ל׳מיתוס׳ שימלא את תודעתם ודמיונם…״ לדברי עלמי, החדרה של ״מיתוס״ הלאומיות תיצור ״זהות״ ו״כבוד־עצמי״.

אולם העובדות סיכלו את הצעתו של עלמי: בין 1948 ל־1967 טענה ירדן לסיפוחו של השטח מערבית לנהר הירדן, זה איזור ״הגדה המערבית״ של ארץ-ישראל – הוא האיזור שכעבור זמן קמו ערבים ״מתונים״ שביקשו להקים בו ״מדינת־כיס״ ל״פלשתינאים״. השטח שבין 1947 ל־1967 קרוי היה אפוא ״אדמה ערבית״; התושבים היו ערבים, ואף־על־פי־כן משך עשרים שנים לא נאחזו הערבים ב״מיתום״ שהציע מוסא עלמי – האידיאל של ״פלשתינה״ בשביל ״הפלשתינאים״ – ולא אימצוהו לעצמם. לדברי הלורד קאראדון, ״הניח כל ערבי שהפלשתינאים [הפליטים] יחזרו לירדן״.

כאשר דיברו הערבים על ״פלשתינה׳/ ראו אותה בהקשר של החדרת ״מדינה יהודית לתוך הסביבה או השטח שבעיני הערבים הם שלהם בלבד, ׳האיזור הערבי׳״. כמו ש׳׳צווח״ הנשיא המנוח של מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, בי1956, ׳״חורבנה של פלשתינה׳ על־ידי האימפריאליסטים״ היה ״התקפה על הלאומיות הערבית׳, זו ״המאחדת אותנו מן האוקינוס האטלנטי עד למפרץ׳׳.

אולם מאז נצחונה של ישראל ב־1967 משעה שהערבים נמנו וגמרו כי לא יוכלו להכחיד את ישראל מבחינה צבאית, יצאו בכשרון רב למלחמה כלכלית, דיפלומטית ותעמולתית נגד ישראל. זו, גרסו הערבים, תארך יותר מהשגתו של נצחון צבאי, אך בסופו של חשבון אחת תהיה התוצאה. אולם לגבי הטקטיקה החדשה נודעה חשיבות מכרעת לתחבולה שנועדה לשחוק את רגשי־האהדה מצד בעלי־בריתה של ישראל: הערבים ציירו לעצמם משהו שיוכל לצמק את ישראל לממדים שאין להגן עליהם ובו־בזמן להביאה לפשיטת־רגל.

את התכנית הזאת סקר ב־1971 מוחמד הייכל, שאז היה עדיין דובר חשוב להנהגה המצרית בכהונתו כעורך העתון הרשמי-למחצה ורב־ההשפעה אל-אהראם. הייכל קרא לשינוי בריטוריקה הערבית – לא עוד איומים ב״זריקת ישראל לים״ – ולאסטרטגיה פוליטית חדשה שתחתור לצמצם את ישראל בגבולות שאינם בני־הגנה ולדחוק אותה לבידוד דיפלומטי וכלכלי. הוא ניבא כי ״נסיגה מלאה״ עתידה ״לחרוץ את דינה של מדינת־ישראל כולה״.

בחינת אמצעי יעיל יותר להטות את דעת־הקהל העולמית נזקקו הערבים ללשון־מונחים הומאניטארית לחיזוק ה״דרישות״ של ״הפליטים הפלשתינאים״ במקום הכרזות ערביות קודמות על טבח וחיסול. במצרים, למשל, היתה ״הפופולאריות של הפלשתינאים בקו־עליה״ ב־1968, כתוצאה מן המפלה שנחלו הערבים מידי ישראל ב־1967 ומ׳׳התקפות־האוויר הישראליות בתוך מצרים״ שבאו אחרי־כן ב־.1968