ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים

 

ממזרח וממערב כרך ראשון.ממזרח וממערב - כרך א

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

נפתח ב״צילום״ החברה היהודית היציבה במזרח בימי המפגש הראשון עם המערב. על מנת להבין את המצב באותם הזמנים יש לראשונה לעקוב אחר חוט השני של רציפותם ההיסטורית של התושבים היציבים ושל קווי ההתפתחות היסודיים. את ראשיתו של חוט זה, במדד. שנודעת לו חשיבות אקטואלית יש לאתר לפעמים בעבר הרחוק באלף, באלף וחמש מאות שנה ואף יותר, מימי המפגש.

למן הימים, שארץ־ישראל באה תחת שלטון זר, והיהודים התחילו מאונס או מרצון להתפזר בתפוצות, נודעת חשיבות להשפעת המשטר החברתי, המדיני והתר­בותי ששלט על היהודים בכל תחומי החיים. אי־אפשר היה להינתק מהשפעה זו ולכן אסור להתעלם ממנה. אבל מצד שני אין להגזים בחשיבותה, בשל אופייה המיוחד של החברה היהודית. עלינו להיות מודעים, כי בתחומי שלטון האסלאם, השפעות אלה בלטו בשטחים מסויימים יותר מאשר באזורים הנוצריים.

אי־אפשר להרחיב כאן את הדיבור על תופעה זו ויש להסתפק בקביעת עובדת־יסוד שאין מערערים עליה, כי הקרבה בין עקרונות היהדות ובין האסלאם גדולה מזו שבין היהדות לנצרות. אף בסביבה חסרת ערכים תרבותיים עצמאיים — דרך משל באזוריה הפנימיים של אפריקה הצפונית — השפעה זו לא היתה נטולת משמעות חברתית. לעומת פעולתם של כוחות חיצוניים אלה, שעל כורחם היו צנטריפוגאליים, יש להדגיש את קיומו של הכוחות הצנטריפיטאליים, שפעלו למען ליכודם של היהודים כיחידה מגובשת, בעלת אופי מיוחד, שעיצבו וגיבשו את רציפותה ההיסטורית של החברה היהודית. נוסף על כוחה המלכד העצום של הדת היהודית יש להצביע על שלושה גורמים: א, צורות השלטון העצמי, שהתחילו להתפתח בארץ־ישראל ובגולה. ב. מצוות ישוב ארץ־ישראל. ג. הרגשת יציבותה ואף שרשיותה של החברה היהודית במזרח, שלא ינקה מאגדות בלבד, כפי שנפוצו באירופה בימי הביניים לצרכים אפולוגיטיים, אלא מעובדות ומסורות מבוססות, שיש להן על מה להסתמך, כפי שמוכיחים ממצאים אפיגראפיים, ההולכים ומתווספים ומאירים פרקי זמן, שהיו מכוסים אבק דורות רבים.

נתחיל בסקירת המשטרים החברתיים. יהדות בבל (היא עיראק בתקופה הערבית־ מוסלמית) היוותה מימי קדם גוש חברתי מגובש בעל משטר דואליסטי, אריס־ טוקראטי־אוליגארכי ותיאוקראטי, בהנהגתם של ראשי הגולה וראשי הישיבות. מסעי הכיבוש של הערבים — המוסלמים לא חוללו שינויים מהפכניים במבנה החברה היהודית. העדות היהודיות, שבאו תחת שלטון הכליפים הצליחו לשמור על צורות ארגוניהן, שנוצרו בתקופות הקודמות. אפילו ההגבלות שהוטלו עליהם (ועל הנוצרים) בתנאי עומר המפורסמים (מס הגולגולת, איסור הקמת בתי־כנסיות וכו׳) יש לראותן כהמשך של מסורת חוקים וגזירות של השלטונות הרומיים והביזאנטים.

הכליפים הסכימו — לפחות בשתיקתם — להנהגה המורשתית של בית דוד וזו של ראשי הישיבות בבל־עיראק, שבה ישב אז רוב בניינה ורוב מניינה של האומה. שקופה למדי המגמה באגרת רב שרירא גאון (הוצי רב״ם לוין עמי 101), המדגישה הכרתו של עלי אבן אבי טאלב (נושא בתו של מוחמד, הכליף הרביעי והאחרון בשורת ארבעת הכליפים ״הישרים״, הראשונים) במנהיגותו של ראש הישיבה בעיראק. וכן ברורה הכוונה להסתייג מהנהגתם של הגאונים, בסיפורים שנפוצו אז על בוסתנאי ראש הגולה, שהשיא לו עומר בן אל־ח׳טאב (הכליף השני) לאשה אחת מבנותיו של מלך פרס האחרון, בעוד שהוא עצמו לקח לו בת אחרת לאשה. בסיפורים אלה הושקע גם רמז למעמדו המדיני הרם של ראש הגולה וגם להכרתו על ידי השלטון המוסלמי. אמנם משטר דואליסטי זה גרם לפעמים לחיכוכים בין ראשי הגולה לגאונים. לפעמים היתה גוברת סמכותו של ראש הגולה ולעתים זו של הגאון. אולם למעשה התאים משטר זה לאופיו של העם היהודי והוא התפתח בתקופה המוסלמית גם מחוץ לעיראק.

שונה היה המשטר בארץ־ישראל, שבה מאז התקופה הרומית מאוחדת היתה  הסמכות הדתית והחילונית בידו של הנשיא, וכן יש לשער נשאר המצב בתקופה הביזאנטית, אף כי משרת הנשיאות בוטלה באורח רשמי. הידיעות המעטות שהגיעו אלינו על מצבם של היהודים בארץ־ישראל לאחר כיבושה בידי הערבים־המוסלמים ועד למסעי הצלב מאשרות, כי בידי ראש הישיבה, (שכונה אף הוא בתואר גאון, כדי שלא יהא נחות בתוארו מזה של ראשי שתי ישיבות בבל החשובות) מרוכזות היו כל סמכויות ההנהגה של העם היושב בארץ. להלן נראה, כי ריכוז כל הסמכויות ביד אחת, בין אם היא הזרוע ״החילונית״ ובין אם היא ״הדתית־רוחנית״, אירע לפעמים גט מחוץ לארץ־ישראל, הן בתקופה זו והן בימי השלטון העות׳מאני.

כאן וכאן מוסדות עליונים אלה לא נבחרו על ידי העם באופן חופשי. משרות הנשיא בארץ־ישראל וראש הגולה בבבל היו מורשתיות בקרב משפחת בית־דוד ואלה נקבעו רק מביניהן. בימי השלטון הערבי היתה משרת ראש הישיבה (הגאון) בארץ־ישראל עוברת בירושה בקרב בני משפחות אחדות, שהיוו את הסנהדרין בת שבעת החברים. החברים בסנהדרין היו עולים בדרגת השיבותם עד שהגיעו למשרות ״השלישי״, אב [הישיבה] (הוא ״השני״) וראש הישיבה [הגאון] (הוא ״הראשון״) — אם זכו לאריכות חיים בנסיבות מתאימות.

הערת המחבר – שיטת עליה כזו בחשיבות נשתמרה במבנה בתי־הדין במארוקו עד זמננו. בעלי ״השררה״

(והתפקידים המורשתיים) בהם, מתחילים בסופרי בית־הדין, ואף למטה מזה, עולים לחברות בבית־הדין כממלאי מקום ולאחר מכן כחברים ומסיימים כאבות בית־הדין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר