ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

ממזרח וממערב כרך ג'

קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן – תשמ"א

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

נדודיו של היעב"ץ

היעב"ץ נדד הרבה. בשנת התס"א – 1701, בעת שהטיל המלך איסמאעיל על יהודי מרוקו לשלם מס מיוחד בסך מאה כיכר כסף, וכרבע מסכום זה הוטל על יהודי פאס, נאלץ לנדוד למכנאס עד עבור זעם, כמו שעשו אז יהודים רבים. בשנת התס"ד – 1704 התמנה לדיין בפאס. ובשנת התע"ח – 1718 עבר לגור במכנאס עד לשנת התפ"ט – 1729.

על המניע לישיבתו במכנאס במשך תקופה כה ארוכה כותב רבי יוסף בן נאיים "

" שהייתה לו מריבה עם קהל פאס שהיו נותנים לו בכל שנה י"ב מתקאלים ובשנת העיבור לא נתנו לו מתקאל של חודש העיבור שהשנה שנעברה להם ובשביל זה הלך למכנאס "

קשה לקבל נימוק זה כנימוק יחיד, אולם שנראה שרמז לסיבת ההגירה יש בו. היעב"ץ מספר בהסכמתו לספר " כנפי נשרים ", דרשות על התורה לרבי משה בירדוגו :

זכרתי ימים מקדם שקבעתי דירתי במכנאס יע"א כשנתבקש לישיבה של מעלה החכם השלם….מאריה דאתרא כבוד הרב חביב טולידאנו זלה"ה תלמידו של מר אבא…ובאו אלי ראשי קהילת קודש של מכנאס יע"א עם המחבר ורבלוני עליהם והלכתי לשם והסתופפתי בצלם, כי מר אבא ז"ל היה רבם של כל חכמי העיר ההיא והיה המחבר הנזכר ז"ל יושב לפני במושב הדיינים כעשר שנים.

נראה שלא זו הסיבה העיקרית לנדודיו, שכן לא מובן, מה ראה היעב"ץ לטלטל את עצמו ובני משפחתו, לעזוב את עיר מולדתו ולעבור למכנאס. וכן קשה לומר, שהתפקיד המוצע שישב בראש הרבנים בעיר ויחתום ראשון קסם לו.

שהרי כהונת הרבנות בעיר פאס בתקופה זו נחשבה המכובדת ביותר בכל מרוקו, ועדים היה השני בפאס מהראשון במכנאס, ובמיוחד שנמנה כשני לרבי יהודה בן עטר, גדול הרבנים בדורו במרוקו, מה גם שרבי חביב נפטר בחזון התע"ו – 1716, שנתיים קודם להגעתו למכנאס.

נראה אפוה שהסיבה העיקרית להגירתו כרוכה במתחים ששררו בהנהגת הקהילה בין ראשי הקהל לבין היעב"ץ, ואשר קצה התגלעותם הייתה פרשת שכרו המוזכרת למעלה. להלן, בדיון אודות היעב"ץ כדיין, נראה כי הכרתו בערך עצמו, סירובו לכפוף קומתו לפני ראשי הקהל והנהגת סמכותו ברמה גם כלפי אנשים מבני מעמדם, היו סיבות לחיכוכים בינו לבינם.

נראה כי משום כל גם לא התאפשר לו להמשיך לכהן בתפקידו כראוי, הוא נאלץ להפסיק לדון בפאס במשך תקופה מסויימת, ומשום כל עבר למכנאס..

הקשר זה של סיבה, מתח חברתי, ומסובב ( הגירתו ) משתמע גם מכמה מתשובותיו שנכתבו בתקופה זו. בתשובה בשנת התע"ז – 1717 כתב : " זה ימים משחשכתי ומנעתי את עצמי מליזקק לדין בין איש ובין רעהו ומלישב בעדת הדיינים כמאמר התנא החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה ".

ובתשובה אחרת מאותה שנה כתב : " עם היות שתהלות לבורא יתברך זה ימים מדעתי ובבחירתי פרשתי ונמנעתי מליזקק לדון לשום אדם סבות גלויות וידועות ללבבות ". עובדה זו מתאשרת ומתבהרת מתוך מכתב של רבי יהודה בן עטר ליעב"ץ, שבו נרמז דבר עזיבתו למכנאס על רקע סכסוכים בינו לבין ראשי הקהל, ונראה שהכוונה לנגיד.

במכתב זה רבי יהודה בן עטר גם מביע צערו על טלטולי היעב"ץ וטלטולי משפחתו למכנאס ועל מצבו הכלכלי הקשה. עוד מסופר בו על מכתבים והחתמות שנעשו למען החזרתו של היעב"ץ לפאס על ידי כמה מראשי הקהל.

רבי היודה בן עטר אף רומז על המצב הפוליטי הרעוע השורר בקהילה. הוא ניסה לתווך בין ראשי הקהל לבין היעב"ץ, תוך שמירה והגנה על כבודו של האחרון, אך כנראה ללא הצלחה מורבה. רבי היודה בן עטר מביע את דעתו, כי מחמת המצב השורר בקהילה והאישים המעורבים בפרשה, אין הוא רואה אפשרות שיחול שיפור ניכר במצב, אלא אם כן ייפגש היעב"ץ עם הנגיד פנים אל פנים.

רק אז יסודר העניין, והיעב"ץ לא ייאלץ לחיות בגלות. רבי יהודה בן עטר חותם מכתבו בתפילהנ שה' ינחה את היעב"ץ בעצה נכונה. ממכתב זה מתברר שישיבת היעב"ץ במכנאס, לכל הפחות בתחילתה, לא הייתה לקורת רוחו.

עזיבתו את פאס שימשה רק כהפגנת מורת רוחו מראשי הקהל ומיחסם כלפיו תוך אמונה ותקווה שהציבור בכללותו יעמוד לימינו, וידרוש את חזרתו, ואזי יוכל להמשיך בתפקידו בפאס באין מפריע כפי שאכן קרה.

מאחר שמכתב סווג כסודי על ידי כותבו הרי הדברים באו רק ברמיזה. לא הכל מובהר מתוכו, ואנו זקוקים למקורות נוספים שיאירו פרשה זו. בשנת הת"ץ – 170, חזר לפאס, שם כיהן כדיין וכאב בית דין עד לשנת התצ"ח – 1738.

באותה שנה התחזק הרעב במרוקו ומעצמת הרעב נאלץ היעב"ץ לנדוד עד לעיר תיטואן, שם התקבל בכבוד גדול ושהה בה כשנתיים. בכ"ו באדר התק"א – 1741 חזר לעירו פאס, שם המשיך לכהן כאב בית דין וכמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו עד יום מותו.

האסונות הרבים שפקדוהו ונדודיו שברו את גופו אם כי לא את רוחו. נדודיו וסבלו בוטאו בכמה מתשובותיו : " נאום העלוב גולה ונידח " " איש מכאובות וידוע חולי הורק מכחי אל כלי ", והגדיל בתיאורו בחתימתך אחת מתשובותיו " " נאום גולה ונדח בארץ לא לו יחיל בקרבו ברתת ושברים, בנפש דאבה ורוח נכאב ולב כאוב ופנים נחוורים רבו עצבונותיו וגדלו צרותיו ועצמו יגונותיו כאשר תעשינה הדבורים ".

היעב< נפטר בליל שבת, ב' טבת התקי"ג – 1753, כבן שמונים שנה. גם בקברו לא מצא מנוח ועצמותיו התגלגלו פעמים ממקום למקום, כשפינו את בית הקברות היהודי ממקומו בפקודת השלטונות בשנת התק"ן ובשנת התרמ"ה – 1790 – 1885.