ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

בדפוס הכניעה – התרבות המסורתית נכבשת באופן מלא על ידי התרבות המודרנית. התרבות המסורתית מתכחשת לעצמה ומתבטלת בפני התרבות המודרנית הנתפסת על ידי האזרחים בהתפעלות וביראת כבוד כשיא הציוויליזציה האנושית. העם היהודי בעת החדשה חווה דפוס זה כאשר הנצרות נתפסה כדת האזרחית של החברה המודרנית. דפוס הכניעה הביא להחלשת הזיקה לתרבות המסורתית ולהאצת תהליך ההתבוללות, שהתגבר גם בהשפעתן של תנועות אידיאולוגיות מהפכניות בעלות מגמות אוניברסליות.

אלה שללו את זהותם הדתית והלאומית של היהודים. בדפוס ההסתגלות קיים ניסיון לשמירת אמונים לשתי התרבויות ולמציאת דרך לשלב ביניהן כדי לקיימן יחד. דפוס ההסתגלות, כמו דפוס הכניעה, מחייב נקודות התאמה בין התרבות המסורתית לתרבות המודרנית. לפי ברגר, דפוס זה הוא השכיח ביותר בקרב הזרמים הנוצרים בעולם המערבי. הניסיון ההיסטורי של העם היהודי בעת החדשה מאשר את הנחתו של ברגר בדבר מרכזיותו של דפוס ההסתגלות.

מרבית התנועות היהודיות אשר התהוו בעת החדשה משתייכות לדפוס ההסתגלות – הן ביקשו לאמץ את החידושים ועם זאת לשמור על קשר כלשהו עם המסורת היהודית. בדפוס זה קיימות קבוצות רבות, דתיים וחילונים, לאומיים ולא לאומיים. בצד הדתי אפשר למנות את הרפורמים, הקונסרבטיבים, האורתודוקסיה המודרנית והרקונסטרקשיניסטים  (.(reconstructionists על הקבוצות הדתיות נמנים דתיים לאומיים – ציונים ולא ציונים. בצד החילוני ניתן למנות את הבונד, האוטונומיסטים, הלאומיות היהודית הטריטוריאלית והציונות על זרמיה הפוליטיים החברתיים והתרבותיים. מגוון כה רחב של זרמים מסתגלים מעיד על כך שההסתגלות יכולה להתבצע בדרכים רבות ומגוונות ואף סותרות.

הדפוס השלישי הוא דפוס ההתקוממות. בדפוס זה מתקיים ניסיון עיקש לשמר את התרבות המסורתית בשלמותה ולמנוע את חדירתה של התרבות המודרנית. לנאמני התרבות המסורתית אין ספק לגבי אמיתותה המוחלטת ועליונותה של מסורתם. אך בד בבד עם מאבקם הם מפתחים חרדה, שלעתים עומדת על גבול הפראנויה מפני היחשפות לתרבות המודרנית אשר נתפסת על ידם כבעלת עוצמה, מושכת ומפתה, ומזוהה עם היצר הרע. מנגנוני ההגנה שהקימו יהודים נאמני המסורת יצרו התבדלות והסתגרות של קהילות שלמות באופן פיזי וגיאוגרפי על ידי לבוש שונה, ובמידת האפשר גם שפה שונה מזו של החברה הסובבת. יהודים נאמני המסורת שהיו מפוזרים באירופה חשו שהם אינם מסוגלים להאבק בהשפעות העת החדשה אפילו בשכונותיהם הסגורות.

למרות בידודם בגיטאות וריחוקם מהאוכלוסייה הכללית, מצאו אותם תהליכי ״הסדר החדש״ בשורה הראשונה של המועמדים לאימוץ השינוי. כיוון שהיהודים לא היו קשורים לאצולת הקרקע ולמעמד שהיא מעניקה הם נגעו ב״סדר החדש״ מכל זווית אפשרית. האמנסיפציה ותהליכי ההתאזרחות גרמו לשיפור מעמדם החברתי, אך גם האיצו תהליכים של התמזגות והתבוללות. ההיסטוריון יעקב כ״ץ טוען, שדפוס ההתקוממות שעומד ברקע התפתחות האולטרא אורתודוקסיה היהודית קשור דווקא לערכים הדמוקרטיים שהתפשטו בעת החדשה.

יעקב כץ ופיטר ברגר שמים את הדגש על הפן הוולונטרי הקיים בהתנהגויות הפרט בעת החדשה. אזרחים, וכך גם יהודים, זכו למרחב תמרון בקשריהם עם הקהילה והציבור שבתוכו חיו. בשעה שהאינדיווידואל זכה להשתחרר מכבלי הקהילה, היתה הקהילה חייבת לקיים את סמכותה בצורה בלתי פורמלית באמצעות נורמות חברתיות, מנהגים ודרכים עממיות. מה שהיה מוכתב פעם על ידי הגורל הפך ב״סדר החדש״ לעניין של בחירה. אנשים בוחרים להיכלל במסגרת דתית מאורגנת, אך שום מכניזם חיצוני איננו מסוגל לשמור עליהם ולחייבם להישאר באותה מסגרת. משעה שההצטרפות למסגרת דתית הפכה עניין של בחירה חופשית, היהדות התורנית המאורגנת נאלצה להתמודד על מקומה ב״שוק״ הרעיונות. על כן ציידה את עצמה בתשובות ובכלים שהתאימו ביותר למה שהתרחש באותה עת לפי תפיסת עולמה. כך החלה להתגבש האורתודוקסיה ולאחר מכן האולטרא־אורתודוקסיה.