ממזרח וממערב כרך רביעי

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן

עד לפני שניים שלושה דורות היו שראו במסורת הלשון של עדות ישראל לשון תת תקנית. כמין קוריוז או שיבוש שיש לתקנו על פי העברית ה " נכונה ", לאמור על פי כללי הדקדוק המקראי.

והנה משהוכח מעל לכל ספק, כי לשון חז"ל לשון טבעית הייתה, מדוברת הייתה בפיהם של בני ארץ ישראל, ומשנתברר כי לא הייתה מסורת לשון אחידה ומחייבת, נתבקש מאליו לברר ולימוד על טיבה של לשון חז"ל המקורית ועל שאר מסורות הלשון הבלתי מוכרת.

אחד המקורות החשובים ביותר לעניין זה הוא : מסורת הלשון שבפי עדות ישראל – ומכאן ואילך מתלווה יחס של כבוד אל כל מסורת מהימנה, וחוקי הלשון העברית מבקשים ללמוד ולהכיר את המסורות ולא, חלילה, לתקנן.

וכבר למדנו הרבה ממסורת האלה. צא וראה את עיוניו של רבי חיים ילון במסורות העדות ואת עיוני תלמידו יצחק שבטיאל במסורות התימנים ואת ספריו ומאמריו של פרופסור ש' מורג ואת פירות מפעל מסורות הלשון – מכל זה נלמד על הדרך הרבה שנעשתה מאז ימי ה " מתקנים " ועד הנה.

העבודה המאומצת שהושקעה בעיון ובמחקר של מסורות העדות הוקדשה, מדרך הטבע, לקריאתם והגייתם של בני העדות במקרא, במשנה, בתפילה ובשאר מקורות ספרותנו הקדומה, כשהטקסט נתון לפנינו. לשונם הפעילה של בני העדות, לאמרו כתיבתם שלהם בעברית, כתיבה של מקור או כתיבה של תרגום, לשון זו כמעט שלא הגיעה אל שולחן עבודתו של חוקר הלשון.

 וידיעותינו על לשונם העברית של בני המזרח ובני צפון אפריקה בכתיבתם השוטפת בדורות האחרונים, ידיעות אלה קלושות חן ביותר, לפי שמטבע הדברים הוסבה הדעת אל צמיחתה של הספרות העברית החדשה באירופה ובשילובה של זו במפעל תחיית הלשון ובחלקה במפעל זה.

חידושי לשון לא מעטים, שצמחו בספרות העברית הכתובה, עברו אל הלשון המדוברת ״, שזה עתה החלה את צעדיה הראשונים. ובין כה וכה הוסחה הדעת מפרק מרכזי וחשוב ביצירה .העברית, פרק של כתיבה עברית בכל תחומי החיים החל בספרי הלכה ודרוש ועד לכתיבת מדעים ודברי־הימים ועד לכתיבה שבאומנות, כתיבת דברי שיר וסיפור — מטען תרבותי שראוי להתכבד בו.

משעלו נושאיו של מטען זה ארצה, כללה תודעתם הלשונית — מי פחות ומי יותר — משקעים שונים מאותה עברית שוטפת שבכתב. ואלה בוודאי השפיעו ונטלו חלק, ברב או במעט, בעיצובה של העברית החדשה. נמצא כי המחקר והעיון בלשון זו הם בבחינת חובה כפולה: הן מצד עצמם, כפרק ביצירה העברית ההיסטורית, והן מצד המשכם, כמשפיעים אפשריים על הלשון העברית החדשה בכלל. ואם לא נכין תשתית איתנה לתיאורה המלא ולעיון ביצירה העברית של בני עדות המזרח בדורות האחרונים נימצא מפסידים הפסד כפול.

מכל השפע העצום של יצירה זו מבקשים אנו לבדוק במאמר זה את רובדי הלשון בשירתו של רבי דוד בן אהרן חסין שחי במארוקו במאה השמונה־עשרה, ומתוך עניין רובדי הלשון נעיין בשימוש בארמית בשירתו של רבי דוד.

רבי דוד בן אהרן חסין איש מקנאס הוא פייטנה היותר מובהק של יהדות מארוקו, ואין לך קובץ של שירה ופיוט ממארוקו או אף מצפון אפריקה כולה ששירת רדב״א חסין לא תהא מיוצגת בה, ואין לך הזדמנות או מאורע של שמחה או של עצב, של ציבור או של פרט שלא יעוטרו בשירי רבי דוד, וכמה שיישמעו דברינו מפליגים אין הם אלא לשון של המעטה.

שניים משיריו אף נעשו נחלתם של כלל יהודי המזרח, והם: שירו ׳אוחיל יום יום אשתאה׳ י המספר בשבחה של טבריה, ושירו ׳אערוך מהלל ניבי׳  המספר בשבחו של אליהו הנביא והמושר במוצאי שבתות ובטקסי ברית־מילה. כמת משיריו אף נתגלגלו אל הגניזה הקאהירית. שיריו של רדבא״ח נפוצו בין יהודי מארוקו עוד בימי חייו ונתקבלו שם בהתלהבות רבה בכל מקום .. בסוף ימיו כינס רבי דוד את שיריו והכינם לדפוס. הספר ראה אור בשנת תקס״ז, לאמור כמה שנים לאחר מות המחבר.