הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

מבוא :

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700-1948

לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.

את הספרות הרבנית במאתיים וחמישים השנים בין 1700 ל-1948  אפשר לראות כחטיבה בפני עצמה. מעמדן הרוחני של הקהילות המרכזיות במרוקו, באלג׳יריה, בתוניסיה ולוב הקנה להן מקום מיוחד בקרב קהילות־ישראל. מרחבי אפריקה הצפונית, ולעתים גם מאירופה, ובמיוחד מאיטליה, פנו לחכמי הקהילות הללו בשאלות הלכתיות, או בבקשות לתת הסכמות לחיבורים רבניים. למרכז הרוחני שהקים באלג׳יר ר׳ יהודה עייאש במאה ה-18, למשל, היו פונים מגיברלטר שמערב הים־התיכון, מליוורנו, וכן מקהילות אחרות באפריקה הצפונית. יחסים אלה היו דו־סטריים: רבני אפריקה הצפונית שאבו גם הם מחכמתם ומתורתם של גדולי ישראל באירופה ובמזרח; ובספרייתו של ר׳ משה צבעון מאוראן שבאלג׳יריה, למשל, נמצאו מרבית ספרי היסוד בהלכה, במקרא, במוסר, בדרוש ובקבלה, שראו אור מאז המאה ה־16, וביניהם ספרים שהודפסו בפולין, בקיסרות ההאבסבורגית ובערי גרמניה.

מערכת יחסים זו התאפשרה בשל הקשר הימי הרצוף, שנתקיים בין המגרב לבין ערי איטליה; אך גם בין מקומות מרוחקים יחסית היו קשרים מפותחים למדי. חלק מתשובותיו של ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס בראשית המאה ה־19 מופנות לקהילות קטנות ונידחות באזור האטלס; ובטרם צמחה הנהגה רוחנית מקומית בג׳רבה, היו מנהיגיה מפנים את שאלותיהם לחכמי תוניס. מובן שמנהיגי הקהילות ניצלו קשרים אלה, כדי לאכוף את סמכותם על אלה שביקשו להימלטמגזר־דין שהטילו עליהם בענייני גיטין, בפירעון חובות, בחלוקת ירושות וכיוצא באלה, ואכן אחידותה של ההלכה היהודית בכל אתר ואתר הקלה על משימתם זו.

גם ליישוב בארץ־ישראל נודעה השפעה על יהודי המגרב. החכמים בשני המרכזים האלה החליפו איגרות בענייני הלכה, ומנהגים אחדים שנתקבלו בארץ־ישראל נתקבלו גם בארצות המגרב, כגון ביסוס המנהג לפטור תלמידי חכמים ממסים. היו קהילות שנהגו מנהגים מסויימים כדי לחזק את הזיקה לארץ־ישראל. כך נהגו בני קהילת ג׳רבה להתפלל את התפילה המקובלת לירידת גשמים החל בשבעה במרחשון, כמו בני ארץ־ישראל, בניגוד למנהג המקובל בגולה, להתחיל בתפילה זו שישים יום אחרי תקופת תשרי. קהילות לוב קיבלה בתקופה זו כמעט את כל הנהגתם הרוחנית מארץ־ישראל.

ארץ־ישראל נודעה במקומות אלה בשם ״ירושלים״. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ־ישראל, אך ספק אם תמיד ידעו להבחין בין הדמות אפופת המסתורין שנצטיירה בעיניהם לבין המציאות, וודאי שלשד"רים היה תפקיד חשוב ביצירת הדימוי הזה.

נושא אחר המשותף לכלל ארצות המגרב היה הבעיה של העדר הדפוס עד אמצע המאה ה-19. היצירה של חכמי אפריקה הצפונית, שאותה נתאר להלן, נשארה נחלתם של מתי מעט בלבד; חלק ממנה הודפס אך חלק ניכר מתוכה נותר בכתב־יד; אין ספק שאחת הסיבות לכך היה העדר בתי־דפוס מקומיים עד לאמצע המאה ה-19. אמנם היו שני ניסיונות להקים בתי־דפוס באפריקה הצפונית – האחד בראשית המאה ה־16 בפאס, והאחר בשנת 1768בתוניס – אך ניסיונות אלה לא עלו יפה. מכל מקום חכמים ומשכילים הצליחו בדרכים שונות, ובמיוחד באמצעות שליחים שהגיעו מארץ־ישראל, לרכוש את מרבית הספרים התורניים שיצאו־לאור בדורות ההם.

 

אחד הגורמים לכך שמעגל יודעי ספר בתקופה הנדונה היה מצומצם נעוץ אולי בכך שיצירה הרוחנית נכתבה בלשון העברית, בדרך כלל בלשון רבנית, משובצת במליצות רבות, שרק מעטים ידעוה. הידע שרכש האדם הבינוני באותם ימים, הספיק לו בקושי לקריאת שמע, לתפילה מתוך הסידור, ולכל היותר לקריאת קטע מתוך החומש; דרך משל, תרגום חלקים מהתנ״ך לערבית־מגרבית, שנעשה בידי ר׳ רפאל בירדוגו ״לשון לימודים" (בכתב יד), נבע מכך, שבשעה שיצא מעירו מכנאס, לבקר בכפרים, מצא שאף מלמדי תינוקות היו משבשים את מובנם של הפסוקים שבמקרא. כנגד זה, העניין הגובר של האדם ״הבינוני״ ביצירה התרבותית שבמאה העשרים הקל על פרסום כתביהם של חכמי המגרב, והיו אנשים שנענו, ברצון, למימון ספריהם של החכמים.

התיאור ייגמר בשנת 1948, עם זאת יש לזכור, שהיו מקומות שבהם המשיכה להתפתח יצירה תורנית גם אחרי הקמת המדינה. ויתר על כן, הקמת המדינה וקיבוץ גלויות ה״מערב״ (=ה״מגרב) לתוכה, והמפגש עם האפשרויות הגדולות שבדפוס ושבעולם הספרים, עודדו את הפרסום של ספרות רבנית בעצמה רבה, וחלק נכבד מן הספרים שנתפרסמו בזמן זה, היה רב; ספרות רבנית זו ממשיכה להיכתב בעברית הרבנית, והמבואות לספרים שנועדו להציג באופן כללי את הספר, הם פחות טובים ממה שהיה מקובל בתקופה הקודמת. מכל מקום, פטור בלא כלום אי אפשר, ולפיכך נציין מעט מן הספרים בחלק השני בביבליוגרפיה.

על תודעת הרציפות והשינוי בתרבות כותב א״א אורבך את הדברים הבאים: ״שאלת ההמשכיות אינה פשוטה. אין קנה מידה מוכן מראש שלפיו נקבעת שמירת ההמשכיות. הדרך שבה ממשיכים ומעצבים את הרציפות קשורה ביחס שבין מידת עצמאות בלתי מוגבלת המופגנת בדחיית המסורת, לבין הנכונות לצמצומה המוחלט של העצמאות מתוך דבקות מוחלטת במסורת. כיום עלינו לראות את שתי הדרכים שנתגלו במשך ההיסטורי שלנו רבת החליפות כקשורות אחת בחברתה, ומעצבות ביחד את דמותה של התרבות היהודית, מתוך אותהתקוה שהביע רנ״ק [=ר׳ נחמן קרוכמל, מראשוני חכמת ישראל] שיש בכוח הקנקן לסבול ולהחזיק החדש והישן״.

נזכרתי בדברים הללו כאשר עיינתי בסדרת חיבוריהם של חכמי צפון-אפריקה, שעיקר פעילותם היתה המחצית האחרונה של המאה התשע־עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. אין לך ערך, למשל בספרי שו״ת, שאינו משתלב במערכת ״תורת החיים״ המסורתית למרות המפגש של התרבות היהודית עם התרבות הצרפתית ולמרות החידושים הרבים שהיא קלטה לתוכה. אין המכוון לשאלות פשוטות על מוצרים חדשים שנמצא להם העיקרון המקביל בהלכה הקובע את גדריהם, אף לא לשאלות כלכליות שהופנו על-די המנהל היהודי של בנק שבעליו הם נכרים; אלא בעיקר לתופעות שנתפשטו בקהילות ישראל ותבעו התייחסות; למשל, החרם המוחלט על משחק הקלפים בג׳רבה, או מניעת חדירתה של חברת כי״ח בצפרו, שתי קהילות שמרניות מובהקות.

דוגמה אחרת: ודאי שקשה לשייך לעולם של אחדות תרבותי שונה את כל הערכים היהודיים, וקשה לפשר בין חוק הממשלה להחזיר אבדת נוצרי או ערבי עם פסק שולחן ערוך ש״אבדת עכו״ם מותרת״. לפיכך נוצרו פרצות בהלכה היהודית, ועובדי הדואר נסעו בעגלה של הדואר הרתומה לבהמות כלאים. פרצות אלה הן פועל יוצא של המגע עם החברה הכללית ההולך וגובר בעולם מתפתח ודינאמי. עיקר גישתם של החכמים היא בדרך־כלל לחפש סמכות לפרצות אלה בתוך המסורת היהודית. הרציפות בטיעון כמו במינוח היא מוחלטת, לבד מן המונחים הטכניים החדשים, אבל אין מנוס מלקבל ערכים חברתיים ופוליטיים של המדינה המודרנית. לשון אחר, מתגלה פתיחות כשמדובר בעולם משתנה, אבל ההצדקה להסתגלות היא בערכים יהודיים פנימיים.

גישה דומה מתגלה בספריהם של חכמים, בפרט בתשובתיהם, שבהן בולט המגע הגובר עם סביבת הרוב המוסלמי: שותפויות שבהן הגוי עובד בשבת, חלב של גוי או תרופות מאירופה שבהן מעורב יין נסך, ״הלכות סחורה בדבר איסור״, כלומר מצרכים שהם אסורים ליהודים.

את גוף הדברים נתחיל על־פי הסדר הגיאוגרפי, ממזרח למערב: לוב ותוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו.

כידוע, לוב ותוניסיה הן יחידה גיאוגרפית־תרבותית אחת מצד ההשפעה האיטלקית בגלל הקשר ההיסטורי ביניהן לבין איטליה עוד בתקופה הטרום קולוניאלית. באלג׳יריה ובמרוקו היו השפעות ספרדיות עוד במאה הט״ז והשפעות צרפתיות שהפכו לשלטון ישיר ולפרוטקטוראט במאה הי״ט והכ'. מצד אחר היתה חלוקה מובהקת בין היצירה במגרב העותמאני שכלל את לוב ותוניסיה וכן את אלג׳יריה לבין מרוקו: בעוד שהאזור המזרחי של המגרב המזרחי היתה לו אוריינטציה עותמאנית שהשתרעה מלב האימפריה העותמאנית ועד דרום מערב אירופה, כלומר איטליה וצרפת, היה החלק המערבי של המגרב, דהיינו מרוקו (אלמגרב אלאקצא ־ המגרב הקיצון, בערבית) עם הפנים לספרד ולפורטוגל ולאירופה האטלנטית בכלל. חכמי לוב, תוניסיה ואלג׳יריה הדפיסו ספריהם בליוורנו ובירושלים, ואילו חכמי מרוקו הדפיסו תחילה באמסטרדם ורק בסוף המאה הי״ט העדיפו את בתי־הדפוס בליוורנו, בירושלים ובאלכסנדריה בשל ירידת מרכז הספר היהודי בהולנד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר