הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

הרב יעקב משה טולידאנו

היצירה הרוחנית במרוקו – התקופה המסורתית 1700 – 1830

אחד הנושאים המאפיינים את היצירה הרוחנית במרוקו הוא העיסוק המרובה בהלכה על שלושת ענפיה המרכזיים : פסיקה, שאלות ותשובות, פרשנות התלמוד. אולם חכמי מרוקו לא הדירו את עצמם מיתר התחומים הידועים ביצירה הרבנית, לבד מהעיסוק בפילוסופיה ובמדעי הטבע. זאת ועוד, כל היצירה ההלכתית התפתחה מתוך זיקה מקיפה והדוקה להיסטוריה החברתית, הארגונית והמשפטית של הקהילה.

ואכן האוטונומיה הרחבה שחה זכו יהודי מרוקו מתגלית היטב בכמה ובכמה תחומים ובעיקר בשלושת הבולטים שבהם : " תקנות הקהל ", שכולם כמעט נתקנו בידי בתי דין, תקנות מקיפות בסדרי בתי הדין ופקידיהם, שו"ת בענייני הנהגה, נגידים, מיסוי, בתי כנסת, ועוד הרבה. נראה שבאלה נתייחדה קהילה זו מאחיותיה שבתוניסיה, שבאלג'יריה ושבלוב, ומקהילות רבות אחרות שבעם ישראל בתקופה זו. כמו כן זכתה קהילה זו למחקר ראשוני מפותח, כמעט בכל הנושאים של פרק זה, ולפיכך יהיה התיאור שלהלן רחב יותר לעומת שלוש הקהילות האחרות.

ראשית העיסוק בקבלה באזור מראכש

ההתפתחות החשובה ביותר בתחום הרוח באפריקה הצפונית בתקופה הנידונה הייתה התפשטות הקבלה מבית מדרשו של האר"י בצפת. למעשה, כבר בסוף המאה ה-17 נעשתה הקבלה לענף חשוב בחוכמתם של רוב רבני אפריקה בצפונית, ובמיוחד במרוקו. היא כבשה לבבות רבים במיוחד באזורים מבודדים ונידחים מבחינה גיאוגרפית, למשל, בדרום מרוקו.

ייתכן, שתופעה זו נובעת מכך שספרות הקבלה הרבתה לעסוק בנושאי הגלות והגאולה, ביאת המשיח וחישובי הקץ, נושאים שמילאו את חייהם של יהודי מרוקו, וייתכן, שהסביבה הברברית, שהייתה אפופה אווירה של מסתורין, בגלל העיסוק הרב של המרבוטים ( נזירים סגפניים מוסלמים במגרב ) בזאוויאות ( מעין מנזרים שבהם התבודדו נזירים סגפניים אלה ועסקו בתורת המיסטיקה המוסלמית ) השפיעה בדרל כלשהי על יהודי הדרום, במיוחד במרוקו.

אחד המרכזים החשובים של הקבלה באזור זה היה מראכש שבדרום מערב מרוקו. בקהילה זו חיו בסוף המאה ה-17 בראשית המאה ה-18 רבי אברהם אזולאי השלישי ורבי שלמה עמאר, שנודעו כמקובלים. עוד במאה ה-17 כתב רבי אברהם אזולאי חיבור על פי הרמ"ק – רבי משה קורדובירו – והאר"י " חסד לאברהם " וכן פירוש על הזוהר " אור החמה ". הוא נודע גם במעשי נסים ועסק בקבלה מעשית – כתיבת קמיעות לחולים, למרי נפש ולנשים עקרות.

הוא העמיד שלושה תלמידים, שאף הם עסקו בקבלה, רבי יעקב פינטו, רבי ישעיה כהן, רבי שלום בוזגלו, האחרון נודע בסדרת פירושיו על הזוהר " מקדש מלך ", " כיסא מלך ", ו " הדרת מלך " ועוד.

העיר סאלי שבחוף האוקיאנוס האטלנטי פעל בזמן הנידון רבי משה בן צור, ממשפחה בשם זה שפעלה בעיקר בפאס, שזכה לפרסום בעיקר בספריו " מערת שדה המכפלה ", : כלל חכמת האמת " שנכתב בחרוזים, על פי דרכם של האר"י ומהרח"ו – רבי חיים ויטאל – עם שני פירושים של המחבר. לאלה יש להוסיף את ההעתקה המסיבית של כתבי יד בקבלת האר"י ואת ההגהות המרובות של חכמי מרוקו.

היו גם מעטים כמו רבי משה אבן מוסא, שנולד במרוקו ונדד על פני אלג'יריה, תוניסיה, איטליה, מצרים וארץ ישראל – שביטלו לחלוטין את ערכו של לימוד התורה לעומת חכמת הנסתר. רבי משה יצא חוצץ נגד חכמי דורו במאה ה-18 שעשו את הקבלה, חכמת האמת, לפי דעתו, לעיסוק טפל בפני לימוד ההלכה, והוא כינה את העוסקים בתלמוד טועים ומטעים. יש לחזור ולציין שהיה זה מקרה חריג, ובדרך כלל החזיקו חכמי מרוקו ואפריקה הצפונית בכלל בקבלה בצד עיסוק נרחב בתורה שבעל פה.