ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

קראתי לדבר מסה היסטורית חברתית,מאחר שאיני מביא בהם אזכורים ( חוץ ממקומות שאני מביא דברי מקור כשלונו ), אסמכתאות וסימוכין לדעות שאני מביע. אמנם הן בחלקן בגדר השערות, שאפשר להסיק על סמך תהליכים דומים בארצות ובזמנים אחרים. כוונתי להרחיב את הדיבור על הנושא הנרמז בכותרת, ואז אביא גם את האפאראט המדעי במלואו. 

לכאורה נראית סבירה ההשערה על רציפותה וארגונה של החברה היהודית באגפו המזרחי של האזור. לא כן הדבר לגבי אגפו המערבי. הבעיה העיקרית מתמקדת בשאלת רציפותן של העדות באפריקה, שנרדפו על ידי המייחדים (במאות הי״ב־י״ג), וגורלן כמאה־מאתיים שנה לאחר מכן, כשלכאורה שותקה כל פעילותן הרוחנית והארגונית — כלומר עד המאה הט״ו. יש להניח שאילו לא היו קיימים תאים עצמאיים — ולו צנועים ביותר — בטרם בוא הפורענות, לא היה בכוחם של האברים המדולדלים והמנותקים להחזיק מעמד בימי צרה ומצוקה.

ואמנם נשמרו במקורות מאוחרים, מימי התגבורת מהמערב הספרדי שהגיעה במאות הי״ד—ט״ז, עדויות ברורות על קיום עדות יהודים באזורים נידחים בפנים המגרב. כלומר קיימת שורה של נקודות מָסוף, ועתה עלינו לחפש את התחלתן, כדי לקשור את חוט הרציפות מראשית התהוות העדות הנידחת ועד ימי המפגש עם המהגרים מספרד הנוצרית, כי הרי במאות הט״ו—ט״ז נמצאת ספרד רובה ככולה תחת שלטון נוצרי.

הכתובות היהודיות מראשית הסה"נ, ששרדו בקיריני, מלמדות אותנו, שהפוליטוימה, כלומר ארגון המושתת על יסוד אתני והנהנה מזכויות פוליטיות אוטונומיות, שהיווה את המסגרת של כל קיבוץ אתני במצרים בימי התלמיים, המשיך להתקיים בקיריני גם בימי שלטון רומא. על סמך ממצאים ארכיאולוגיים ועדויות ספרותיות מימי הקיסרים הרומיים של המאות הראשונות לסה״נ יש להסיק בוודאות, כי גם אז נהנו היהודים מאוטונומיה מוכרת — אם כי מבוקרת—על ידי השלטון. לא היתה זו זכות שהוענקה ליהודים בלבד, כי ממנה נהנו גם גופים מוניציפאליים — ובמיוחד אותן הערים, שנוסדו על ידי הקיסרים. כידוע התאונן טרטוליאן, סופר הכנסיה באפריקה בימי הקיסרים הפאגאנים, הראשון שכתב את דבריו בלאטינית, כי לדת היהודית מעמד מוכר בקיסרות. ברור שעם נצחונה של הנצרות זכתה גם הכנסיה להכרה רשמית ולמעמד אוטונומי נרחב.

מסתבר, כי מעמד אוטונומי זה של העדות היהודיות נשמר בכללו גם בימי השלטון הביזאנטי, אפילו בארצות הרגישות מבחינת המאבק הדתי, כגון ארץ־ ישראל ואסיה הקטנה. הקמתם ואחזקתם של בתי־כנסת מפוארים באותה תקופה מעידה על מציאות יותר נוחה לעדות היהודיות, מאשר עלולים אנו להסיק לכאורה על סמך תקנות ההגבלות והדיכוי, שהוצאו אז. דווקא מכלל הלאו: האיסורים שהוצאו בדבר הקמת בתי־כנסיות חדשים, לימוד תורה שבעל־פה וגזירות דומות, החל מימי יוסטיניאן (527—565) ובמשך מאות שנים אחריו, אתה למד על ההן. לאחר פרקי זמן של רדיפות היו באים ימים יותר שקטים של חופש דתי מוגבל. אפילו.הריסת בית־ הכנסת בבוריון (קירינאיקה) על ידי בליסר, מפקד חיל הכיבוש ששלח יוסטיניאן לאפריקה (533), אינה הוכחה מכרעת למגמת דיכוי כללית, כי היא נעשתה בסערת מלחמה.

שרדו רק ידיעות מקוטעות על מה שהתרחש באזור זה למן הכיבוש הביזאנטי ועד לראשית המאה חט׳ לסה״ג, כלומר פרק זמן של שלוש מאות שנה. והוא הדין— כפי שכבר ציינו — לגבי מה שקרה כאן החל מימי רדיפות המייחדים ועד המאה הי״ד, כלומר כמאתיים שנה בקירוב, חסרים לחלוטין מקורות יהודיים ממצים. שלא כמצב באגף המזרחי, שעליו עמדנו במה שקדם, עלינו להסתפק ברסיסי רמזים. עם כיבושיו של יוסטעיאן לא פסקת ה״נוכחות״ היהודית ורציפותה אפילו באזור החוף, שהיה תחת שליטתם הבלעדית של חביזאנטים, יש עדויות ספרותיות לא״ יהודיות, כי בימי הרקליוס (610—641) נמצאו יהודים באפריקה הצפונית והוא גזר עליהם גזירת שמד. בימי רדיפות הוויזיגוטים בספרד במאה הזי עברו יהודים רבים את המיצרים ונמלטו למגרב.