ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי. 

1          לאחר שנאסף חיל התגבורת שאמור היה לסייע לחיל המצב באוראן, והספינות היו מוכנות, פירסם המרקיז די לוס ויליז את צו הביצוע לפקודת הגירוש, ביום  31 במארס תכ״ט (1669). על פי הצו חייבים היו כל היהודים לעזוב את אוראן ב־8 באפריל תכ״ט (1669 ). תיאור הגירוש בהארה יהודית נמסר במכתבו של ר׳ אהרן הסבעוני, מחכמי סלא, אל ר׳ יעקב ששפורטש, שנשלח זמן קצר לאחר הגזרה. ראה בספר ציצת נובל צבי, מהד׳ י׳ תשבי, ירושלים, תשי״ד עמי 324-323: איגרת ר׳ יעקב ששפורטש אל יעקב בן סעדון, שם, עמי 354.

בידינו עדויות על יציאת היהודים ועל דרך ביצוע הגירוש, שנדחה ל־16 באפריל מחמת סערה בים. ראוי להזכיר שצו הגירוש הכללי בספרד בשנת רנ״ב (1492) נתקבל בהפתעה גמורה ואפילו גרם בכמה קהילות, דוגמת קהל הואטה (Huete), להשתוללות של היהודים: אלה סירבו להאמין שהמלכים הקתוליים הוציאו את הצו, ודימו לעצמם כי מדובר בעלילה. במקרה דנן לעומת זאת, היה הגירוש צפוי, למרות הנסיונות לשמור על סודיות התכנית: מכל מקום, לא שמענו על מגורשים אחוזי בהלה. דומה שגם ארכת הזמן המזערית שניתנה להם כדי לחסל את נכסי המקרקעין ולמכור סחורותיהם — כשבוע, לעומת ארבעת החודשים שניתנו בגירוש רנ״ב — לא ניתנה שהות אף לא להגיב. ממסעו של יעקב ששפורטש, וכן מתוכן התזכיר הנרגש של שמואל ששפורטש ואברהם קאנסינו, מוכח שהיהודים ידעו היטב על חליפת המכתבים בין המושל לבין חצר המלכות וניסו לבטל את רוע המזימה. הטיעון על הנזק הכלכלי העלול להגרם בעטיו של הגירוש לא הועלה כלל, והתכתובת מלמדת אותנו שהטענה, כי הקהילה היהודית אינה גורם מכניס לאוצר אלא מקור להוצאות, זכתה לאזניים קשובות. בגירוש רנ״ב, לעומת זאת, העמידו את המלך פרנאנדו על הנזקים הכלכליים שעלול לגרום גירוש היהודים: אלא שתשובת המלך כוונה לפיצוי בשלומה הרוחני ואחדותה החברתית של ספרד הנוצרית.

בפרשת גירוש זה עדיין נותרו עניינים לענות בהם, כגון: המאבק הפנימי בין בני ששפורטש לבני קאנסינו על משרת התורגמן והשלכתו האפשרית של מאבק זה על כוונות המושל להעביר את המשרה לנוצרי: הקשר האפשרי בין הגירוש למלחמת הספרדים בתורכים, ואולי גם למתח המשיחי ששטף את צפון אפריקה בעקבות התסיסה השבתאית: עניין החיבור בגנות המושל הכללי שהוציאו המגורשים בליוורנו בשנת ת״ל (1670) ואשר נשלח אל כל המועצות, ראשי האגודות והערים בספרד^,: וכן עוד עניינים אחרים. אנו לא באנו כאן אלא לעיין עיון ראשון באותם מסמכים שתיארנו.

לעומת המגמתיות שבקונטרסו של לואיס די סוטו מאיור, השופע האשמות כלפי היהודים, ומאידך גיסא לעומת הנימה האפולוגטית שב״היסטוריה יהודית כללית״ של דניאל לוי די באריוס, המסמכים המובאים כאן חשובים להבנת הליך קבלתה של החלטת הגירוש והגורמים שהכריעו את הכף לחובה. בכוחם להבהיר לנו לא רק מאיזה חוג יצאה המלצת הגירוש, אלא גם את מניעיהם של האינקוויזיטור הכללי ושל הוועדה המיוחדת של אנשי דת שהתכנסה בלשכת האינקוויזיציה לדון בהמלצת צעד קיצוני מעין זה, וכיצד הצליחו לשכנע את הכתר. אם בתחילה לא היתה היענות לדרכו העצמאית של המושל הכללי, שנטל לעצמו יוזמה בשאלה היהודית, בסופו של דבר קיבלה המלכה העוצרת דרך זו. על הדמיון שבין צו גירוש יהודי אנדלוסיה רמ״ג (1483) לבין צו הגירוש הכללי משנת רנ״ב (1492), וכיצד נתנה האינקוויזיציה את חסותה לגירוש, החל בצו האזורי וכלה בצו הכללי, העמיד כבר בדין ח׳ ביינארט. ובדומה לאז אף כאן אין שום מקום לספק באשר לתפקיד שנטלו על עצמם הקרדינאל אראגון, האינקוויזיטור הכללי וחבר מרעיו, שהיו למורי ההלכה בנידון. נמצאנו למדים מתוך טיעוניהם עד כמה ייחודית היתה גישתם ותואמת להפליא את הלך רוחה של האינקוויזיציה, כפי שהוסברה בצו הגירוש הכללי משנת רנ״ב: ״כדי למנוע שיפסקו החטא והעוון הגדולים כל כך לאמונה ולדת הנוצרית, שבכל יום נתגלה ונראה שהיהודים הנזכרים מגבירים בהמשכת כוונתם הרעה והמזיקה בכל מקום שבו הם נמצאים״. ואותו צו מסיים במוטיב, הנשנה בעיבוד אחר של נוסח ובשינויים שונים בתכתובת שלנו:

כאשר איזה פשע שהוא נעשה על ידי מישהו באיזו חבורה או באיזה ציבור, יש טעם שאותה חבורה או אותו ציבור יפוזרו או יימחקו, ויתייסרו הפחותים בעד החשובים, המעטים בעד הרבים. ואלה המשחיתים את החיים הטובים וההגונים בערים ובכפרים על ידי הדבקה שיכולה להזיק לאחרים, שיגורשו מן היישובים. ואפילו בשביל מקרים פחותי ערך שיש בהם לגרום נזק למדינה (נוהגים כך).

לסיכום יאמר כי התכתובת הנידונה כאן מאפשרת להבין ולחוש ברוח שנשבה בחצר המלכות על עתידם של יהודי אוראן, ועל המפנה ביחס אליהם בזמנו של המרקיז די לוס ויליז בתקופה שלאחר מות יעקב קאנסינו. היה זה מעין פרק זמן של ״המתנה״ ומאבק, לא רק על המשרה כי אם גם על ההישרדות במקום, ומצב זה של תלות השתקף יפה בדברי הפתגם האירוני המובא אצל הסופר והמחזאי הספרדי בן התקופה, פדרו קאלדרון די לה בארקה (Pedro Calderon de la Barca): ״ימתין היהודי באוראן״

סוף המאמר…