אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם

ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……

טיטון וטיטונה

טיטון וטיטונה, זוג זקן, החליטו לבקר את ילדותיהן הנשואות, הפזורות בכפרים אחרים. צררו את כל כספם, תלוהו על התקרה ואמרו: ״זבובים, זבובים, שמרו על כספנו זה!״

כשיצאו, לקחו עמם את בנם הקטן. בדרך עברו ליד ביצה, ובה צפרדעים מקרקרות. אמרה האם: ״צפרדעים מקרקרות דברי חכמה. למדו את בני״. זרקה טיטונה את בנה לתוך הביצה. עוד הם הולכים, והנה עוברים ליד שדה פרחים, והיו פרחים צהובים, אדומים ואף ורודים. – השליכה טיטונה את מטפחת ראשה הלבנה ואמרה: ״פרחי, הנה לכם מטפחת ראשי – צבעוה בצבעיכם הנהדרים״. והלכו, עד שהגיעו לביתה של האחות הבכירה. בעלה של זו היה סוחר צאן. לפיכך התרוצצו עזים בבית, והטילו גלליהם בכל פינה. נתנה טיטונה לבתה תרנגולת וחמש ביצים שהביאה עמה ואמרה: ״בתי, הבית מטונף ומסריח מעזים.״ לכי לבית המרחץ ונקי את עצמך. אביך ואני את הבית ננקה ונטהר.״ הודתה הבת לאמה והלכה לבית המרחץ. אך יצאה אמרה טיטונה לבעלה: ״טיטון, עלה על הגג.״ מסרה לו טיטונה את העזים ובני הכבשים, והוא השליכם מהגג אל הרחוב, וכך עשו עד לאחרון מבני הצאן. ולאחר שעשו זאת, פינו את הבית מגללים, שטפו אותו והכניסו סדר בכל הפינות.

באה הבת מבית המרחץ, לבה רחב למראה הבית המצוחצח ואמרה לאמה: ״תודה על הנקיון, אמא, אבל איפה הצאן? ״ ענתה האם: ״למה את צריכה צאן ? הכל השלכנו מעבר לגג.״

ספקה הבת כף אל כף, תלשה שערות ראשה ואמרה בבכיה: ״אויה לי, כשישוב בעלי בערב יהרוג אותי.״ אמרה לה האם: ״אל תבכי ואל תייללי. תני לי את חמשת הביצים והתרנגולת שלי ואלך לאחותך השניה.״

הלכו לבת השניה. בעלה היה סוחר שמן. החדרים היו הפוכים ובחצר היו מושלכים כדים ריקים ומלאים והבית מלא צחנה וסרחון איום. אמרה האם לבתה: ״בתי, למה את יושבת ונרקבת בבית זה? לכי לבית המרחץ, אני ואביך נסדר וננקה.״ הודתה הבת לאמה והלכה לבית המרחץ. אך יצאה הבת, אמרה האם: ״טיטון עלה על הגג.״

עלה טיטון על הגג, מסרה לו את הכדים והוא השליכם לרחוב, וכך עשו עד שלא נותר שריד של כד בבית. שטפו את הבית וסדרו אותו יפה.

חזרה הבת מבית המרחץ ונדהמה למראה עיניה: ״אמא, אין בפי מילים להודות לך, אבל איפה הכרים ?״

ענתה האם: ״בתי, כדים אלה לשם מה הם נחוצים לך? השלכנו אותם לרחוב מעבר לגג.״ שמעה זאת הבת וזעקה: ״אויה לי, אמי את כל רכושו של בעלי השמדתם. כשישוב בערב מהעבודה יהרגני.״ ״בתי, אל תבכי ואל תיללי, את התרנגולת וחמשת הביצים השיבי לי, ונלך לנו לבתי השלישית.״ הלכו אל הבת השלישית, שאף לה היה בית שהסרחון והטינופת משלו בו. כלים התגוללו על הרצפה והבת מטפלת בתינוק.

״בתי, לבית המרחץ לכי, על התינוק אשים עין ואת הבית נסדר וננקה.״ טרם יצאה הבת וכבר התחילו בניקוי הבית, והתינוק מייבב ובוכה. ניסתה טיטונה להשתיקו, אך התינוק הסרבן המשיך ליבב, לקחה אותו אל בין זרועותיה אף זה ללא הועיל. לקחה מסמר ותקעה לו בראשו. התינוק מת והשתתק. הניחהו בערסל והמשיכו לנקות את הבית.

הבת שבה מצוחצחת מבית המרחץ, וראתה שביתה נקי ויפה. הודתה להוריה ושאלה: ״ומה שלום התינוק ?״ ״הוא ישן״.

נגשה הבת לראות את תינוקה, משנסתה להרימו, נוכחה לדעת שאין בו רוח חיים הרימה את קולה בזעקה: ״אויה לי אימי, מה עשיתם את בני היחיד הרגתם!״

־״ הוא לא אבה להשתתק והשתקתי אותו על ידי מסמר״ – ניסתה האם להצטדק. אחר אמרה: ״בתי אל תתאבלי ואל תיללי, הבי לי את תרנגולתי וחמשת הביצים ואלך לי לבתי הרביעית״.

והלכו לביתה של הבת הרביעית ובעלה הקירח. ובת זאת עניה מרודה היתה. לא היה לה כסף לבית, היא ובעלה גרו באוהל. נתנה לה טיטונה את התרנגולת וחמשת הביצים, ומהם בישלו ארוחת ערב טובה וטעימה. לאחר שאכלו, הלכו לישון.

באמצע הלילה קמה טיטונה. הירח המלא חייך אליה, והיא הביטה אל סביבותיה וראתה משהו נוצץ בחשכה.

העירה את בעלה ואמרה לו: ״טיטון, קח את אלתך והכה על הדבר הנוצץ, זהו הכלב שבא לגנוב את החמאה. הלך טיטון, ובכל כוחו הכה על המקום הנוצץ באלתו, זו היתה קרחתו של בעלה של בתו שהבהיקה לאור הירח המלא. כמובן שטיטון הרגו בו במקום.

ושוב יצאו לדרך, ועברו על פני שדה הפרחים שבו השליכה טיטונה את מטפחתה. את המטפחת לא מצאה. הם המשיכו לביצה – הרימה טיטונה את קולה ושאלה: ״צפרדעים, איה בני ?״ ומשענו לה הצפרדעים בקרקור, אמרה טיטונה: ״כנראה שבני עדיין לא סיים תלמודו…״ והמשיכו בדרכם.

הגיעו לבית והנה אסון: הכסף שתלו על התקרה נעלם ואיננו. אמרה טיטונה: ״הזבובים גנבהו.״ התפשטה ושכבה כשגבה למעלה, ואחר אמרה לטיטון: ״טיטון, מרח גבי בדבש וכל זבוב שישב עליו, הכה אותו באלתך.״ ישב זבוב על ראשה של טיטונה, הכה טיטון על ראש טיטונה. הזבוב פרח – אך הראש נמעך. טיטונה מתה, ניסה טיטון לדובב אותה: ״טיטונה, צחקתי איתך!״ אך אין קול ואין עונה.