אריאלה אמר – מאמרים

Ariella Amar, born in Israel in 1958, studied art history and Jewish studies at the Hebrew University, Jerusalem. She is currently head of the department for synagogues and ceremonial art at the Centre for Jewish Art of the HebrewUniversity. She teaches art history. 

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי ?

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

 יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

 מאמר זה הוא הרחבה ועיבוד לשתי הרצאות שניתנו במסגרת הכנס השנתי של האגודה לאמנות יהודית: "רימון או נס שיעי?", אפריל 2000; "הנביא יחזקאל בעל ה'נס'", יולי 2002. מאמר באנגלית באותו הנושא עתיד להתפרסם בקובץ מאמרים:

Ariella Amar, "Jewish banners and Shiite flags: Mutual Religious Customs", Jews and Muslims in Arab Lands, Ramat Gan, Maryland. 

הזייארה מתאפיינת בצעדתם של עדת מאמינים המלקים עצמם עד זוב דם תוך שירת פיוטים ושירים המתמקדים בסבלם ובייסוריהם של חוסיין, של בני משפחתו ושל מאמיני 

פלג השיעה. מאמינים שחיו במקומות מרוחקים לכרבלה ולא יכלו להרשות לעצמם לעלות לרגל – אם מסיבה כלכלית ואם מכל סיבה אחרת – נהגו (ונוהגים עד היום) לקיים תהלוכות מקומיות דומות. לעתים הם יצרו דגם מוקטן של הקבר ונשאו אותו בראש התהלוכה, ולעתים קיימו רק את התהלוכה עם יתר מרכיבי הטקס. בנימין השני היה עד לאחת התהלוכות בפרס וכך הוא מספר:

בכל שנה יתאספו בני הכת 'אלי' [עלי] במקום מיוחד שתים או שלש שעות במשך ירח תמים לעבוד עבודתם לזכרון יום מתת משיחם 'אלי' אשר הומת לדבריהם ע"י איש יהודי. בשלשת ימים האחרונים מושרים שירי עצב. ואם ירהב איש יהודי בימים ההם להתראות החוצה אז דמו בראשו כי ירצחוהו נפש באין מציל.

ההלקאה העצמית היא אות הזדהות עם חוסיין ועם בני משפחתו, מעין ניסיון לחוות מחדש את ייסוריו ולשחזר את קרב הדמים. אשר על כן נוהגים בני השיעה לשאת בתהלוכה דגלים המייצגים את דגלי  המלחמה שנשאו הלוחמים באותו הקרב לצד דגלים שטוחים (אלאם) שהונחו על ראש התורן (תמונה 1). בשונה מדגלי המלחמה, האלאמים עשויים מתכת ומעוצבים בכל מיני צורות וגדלים, ואחת הנפוצות שבהם היא כף יד פרושה. כל אחת מהצורות האחרות זכתה לשם ולמשמעות סמלית אחרת (תמונה 2)

זקני הקהילה היהודית שהשתתפו בהילולות בקבר יחזקאל, נוסעים ועולי רגל שביקרו במקום במהלך המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים מספרים שתהלוכת המאמינים נמשכה כשישה שבועות תמימים, ובמהלכה הם שרו פיוטים ונשאו בידיהם דגלים. למותר לציין שהתהלוכה היהודית נשאה אופי שונה מהתהלוכה של השיעה ונעדרו ממנה מרבית הסממנים הקשורים בקרב ובשחזורו. היות שאין לתהלוכה עצמה משמעות יהודית או הסבר בהקשר יהודי ומאחר שהשתטחות על קבר אינה מחייבת תהלוכה כזו ואין היא מתקיימת אצל קהילות יהודיות אחרות, סביר להניח שמקור המנהג נעוץ בפולחן של שכניהם השיעים. 

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

 מאמר זה הוא הרחבה ועיבוד לשתי הרצאות שניתנו במסגרת הכנס השנתי של האגודה לאמנות יהודית: "רימון או נס שיעי?", אפריל 2000; "הנביא יחזקאל בעל ה'נס'", יולי 2002. מאמר באנגלית באותו הנושא עתיד להתפרסם בקובץ מאמרים:

Ariella Amar, "Jewish banners and Shiite flags: Mutual Religious Customs", Jews and Muslims in Arab Lands, Ramat Gan, Maryland. 

גם שירי הזייארה – ובמיוחד אלה מסוגת הקונאג'ים – עוצבו בתבנית שירי הזייארה השיעים.

הערת המחברת : אבישור, שם, עמ' 167‑175; המילה "קונאג'" פירושה ככל הנראה "תחנה", והיא לקוחה מהשפה התורכית. ראו שם, עמ' 163.

 השירים היהודים הם למעשה פיוטים עממיים שנכתבו בערבית-יהודית וחוברו על פי רוב בידי עולי הרגל. מסורת זו הייתה ככל הנראה נחלתה של הקהילה העיראקית בלבד והיא תועדה בידי חוקרים אחדים, כמו אברהם בן יעקב ויצחק אבישור.  שירי הקונאג'ים מתארים את התחנות במסע לקראת הביקור המיוחל אצל הנביא – שבע התחנות שנעצרו בהן העולים אל קבר הנביא בדרכם מבגדאד לכפר כיפל, תחנה אחת בכל יום.

באופן מפתיע, שירים אלו עשירים בתבניות לשוניות ובפסוקים המתמקדים בקללות ובגידופים המופנים לאויב ששמו אינו מוזכר. הנאצות מתגברות מתחנה לתחנה. לדוגמה: "תחנת יום ראשון …/ מי ייתן ובתי האויב יהיו נטושים/  ונלך לאדוננו כדי לבקרו/  ישמח ידידנו וימות אויבנו…". וביום השני: "מי ייתן וכל האויב ימעט ולא ירבה/ ואפילו בגדיו ימכרו בפומבי". ביום הרביעי: "מי ייתן וכל האויב יצעק אבוי" ובתחנה של היום השישי: "מי ייתן וכל האויב תתנקרנה עיניו". יצחק אבישור קושר את הגידופים הללו לתלאות הדרך ולסכנות שארבו לעולי הרגל היהודים. שיר קונאג' אחר: "הוי עולי הרגל", אכן מתאר את תלונתם של עולי הרגל על הגנבים הנקרים להם בדרכם ואכן מתמקד בתלאות הדרך, אך בה בעת מבהיר השיר את ההבדלים שבין שיר התלונה ובין שיר התחנות: באחרון מופנים הגידופים לישות נעלמה (אויב) שאינה קשורה בהכרח לקשיי המסע. יש להדגיש שהקללות בשירי התחנות עומדות בסתירה לרוח שירי ההלל והשבח לקדושים המאפיינים את הסוגות האחרות בשירי העליות לרגל, ונדמה ששירי הקונאג'ים הוצאו מהקשרם המקורי והועתקו להקשר לשוני, ליתורגי ותרבותי יהודי, שנחיצותו אינה ברורה.

קרוב לוודאי ששירי הקונאג'ים הושפעו מתוכנם של שירי הזייארה השיעים שהושרו במהלך שחזור הקרב. שירי הזייארה מורכבים משני חלקים: תחילה פתיחה בהצהרה על האמונה באל ושבחים לאל, למוחמד, לעלי ולחוסיין. מיד אחרי הפתיחה ישנו החלק השני הכולל קללות וגידופים נגד הסונה על העוול שגרמה לחוסיין ולבני עדתו, ונאצות נגד אויבי השיעה ובמיוחד נגד בני אומיה הסונים שהנהיגו את הקרב בכרבלה. מאחר שבני השיעה חיו שנים רבות כקבוצה נרדפת בקרב הסונה, הם סיגלו לעצמם יחס של חשדנות, איבה ועוינות כלפי סביבתם. יחסם העוין של השיעה ואיבתם לסונה הם יסוד מרכזי בזרם השיעי המגדיר את זהותו על רקע הקרב בכרבלה, וביטויו הבולט הוא בקללות ובגידופים. הואיל ויסוד זה בלתי נפרד מהתהלוכה השיעית, דומה ששירי הקונאג'ים עוצבו ברוח דומה גם אם לא הועתקו מהם ישירות. ההתאמה להקשר החדש נעשתה דרך השמטת שמות האויבים והחלפתם באויב ערטילאי. יש להוסיף ולציין שהתאמת שירים מוסלמים למסגרת יהודית אינה זרה לעולי הרגל. אבישור מביא בספרו שיר אחר בשם: "מי שאינו מבקר [את] עזרא הסופר, חייו הפסד"  כשיר: "הכתוב בלהג ערבי מוסלמי וככל הנראה מקורו הוא ערבי-מוסלמי והושר בקברות קדושיהם והיהודים סגלו אותו והתאימוהו לביקור בקברות קדושיהם." עולי הרגל אף אימצו תבניות לשון שמקורן בשפה ובתרבות המקומית, סוגיה החורגת ממסגרת זו ואשר ראויה להמשך מחקר ובירור.

תוספת שלי – קרב כרבלא (ערבית معركة كربلاء – "מערכת כרבלאא") התרחש ב-10 במחרם, בשנה ה-61 לספירת האסלאם (או 9 או 10 באוקטובר 680) בכרבלא שבעיראק של ימינו. בצד אחד היו תומכי וקרובי נכדו של מחמדחוסיין, ומולם ניצב כוח צבאי אשר נשלח מטעם יזיד הראשון, החליף האומיי.

על פי המסורת, מחנהו של חוסיין הורכב מנכבדים בני משפחת מחמד, 128 במספר, חלקם זקנים מאוד (בני יותר מ-90) וחלקם צעירים (בני 6 חודשים). חוסיין וכמה מבני מחנהו הגיעו עם נשותיהם וילדיהם. בצד השני, הכוחות החמושים של יזיד הראשון הונהגו על ידי עומר אבן סעד.

הסיבה לפרוץ הקרב הייתה התעקשותו של יזיד על כך שחוסיין יכיר בו כמנהיג הצודק והבלתי מעורער של האומה האסלאמית. חוסיין, בעל הייחוס המשפחתי המכובד לנביא, נחשב אדם אדוק כל חייו, והכרה כזאת מצידו הייתה נותנת לשאיפותיו של יזיד לגיטימציה מהדרג הגבוה ביותר. שניהם היו מודעים לכך, כאשר יזיד בחר לנצל את כוחה של המדינה כדי למנוע מים ומזון מאנשיו של חוסיין, ביניהם נשים וילדים, וכאשר חוסיין עמד בהתעקשותו שלא להכיר ביזיד, יזיד אמר לו שהוא ימות. חוסיין בחר למות. הוא ותומכיו נהרגו בידי כוחותיו של יזיד במהלך קרבות היום הראשון בכרבלא. הנשים השבויות עונו והושמו ללעג.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2014
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר