בזו ונטיפה – מקורות שונים
יומנו של חוקר – נסים קריספיל
הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999
כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל
סידי מול ברז
מח'לוף ושרה אביטבול…..
שרה בת תאביה נשאה למח'לוף בן במקום בן בזו.
Tabia is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 7935 people living in 1339 households
נמוכה – טובת פנים, מטפחת מאותן שסיגלו נשות הספרדים לראשיהן לאחרונה, והעתיקו מבנות אשכנז.היא נרקאית אשכנזיה משהו. מח'לוף יצא השכם לעבוד במטע הזיתים.
יש להם בית בשכירות בקאזה 3 בנותיהם לומדות בבית חב"ד ו 6 בצרפת ביניהם שהם נשואים. סה"כ 9 ילדים.
הבית נראה מוזנח ביותר רואים שאין ידה של אישה בו דרך קבע, גדול ומוזנח.
משה ואסתר הוא אביטבול והיא דהאן מאנטיפה. הוריה של שרה עזבו לפני 28 שנה את תאביה.
כשהתחתנתי גרנו במראכש אני ומח'לוף.
שרה מספרת שכל מי שפגע לרעה בסידי מול תָימֶחְדָרת הצדיק של תאביה לא יצא חי …כולם מתו.
מי שגנב את הדלת נשרפה אתה כשהיא על גבו ועוד סיפורים. האחרון מת בטיטפון בוואדי אל עביד והאחרים בסחרה .
ישל החתול בבית שהיא קראה לו " מינוס "…" מינוש " שם מקורי מאוד.
אחיה של חְנִינָה הארון מאנטיפה חנניה קראו לו עבדאללאה, התאסלם זה שגר בדוואֶר סִרֶאעָמָה. רחל הייתה נשואה לבל קאיד והיא מתאביה.
זְהְרָה אחותו של חנניה עלתה לארץ גרה בקאזה במללאח דוד מאמאן.
יוסף בן שימול – אישו מתאביה גר באשדוד בווילה.
יש לו את המקל של רבי יוסף באזאייו ז"ל
נקרא על שמו של הצדיק רבי יוסף אבאזאייו
סיפורו של רבי יוסף אבאזאייו
אודות הצדיק הזה, אתחיל בסיפור בנימה אישית….כאן אני המחבר ולא המעתיק…..
את אזור אזילאל, במיוחד בזו ונטיפה מכיר אני אישית וביקרתי בהם פעמיים….הורי, אבי ז"ל ואמי שתחיה בבריאות טובה, אמן, נולדו בעיירה שליד בזו היא אנטיפה, וכיום נקראת פום אלג'ומעא….כיוון אני בכורה של אמי, והיחיד מבין האחים והאחיות שלי זוכר את מרוקו, הרי שיש לי דו שיח עם אמי אותה אני נוהג לבקר בכל יום שבת בבוקר ושוהה אתה שעתיים בדיוק משעה שמונה בבוקר ועד לשעה עשר….
משלל הסיפורים הרבים ששמעתי ממנה, אספר הפעם רק אודות הצדיק הזה……
רבי יוסף באזאייו או אבאזאייו,שד"ר – שליח דרבנן – מארץ ישראל הגיע למרוקו כמנהגם של שד"רים מכל העולם לאיסוף כספים עבור הקהילה שלו בארץ הקודש…..ליהודי מרוקו הייתה חיבה ויראת כבו ד גדולה לגבי שד"רים אלו, יען כי נחשבו בעיניהם כקדושים אשר את פיהם אסור להמרות……
לא פעם נקלעו שד"רים אלו לסכסוכים שונים ולמחלוקות בענייני הלכה, ירושה ודיני אישות, והם פסקו כראות עיניהם, ויהודי המקום אכן קיבלו עליהם את הפסיקה ללא עוררין. שד'רים אלו הביאו אתם את המצרך היקר ביותר מארץ הקודש או מארץ מוצאם….ספרי קודש…
.בהגיעו לנטיפה הצדיק התארח אצל סבתי מצד אמי….חקר ובדק וקיבל המלצות חמות על בית סבתי שאירחה אותו כיאה לאיש חשוב….היה זה יומיים לפני פסח, וסבתי כבר הכשירה את שולחן העץ ולא רצה להשתמש בו כיוון שהוא כבר הוכשר….
שאלה את הצדיק …אם אניח מפה על השולחן האם עלי להכשירו שוב…הצדיק ענה לה…שאין בזה צורך…רק כשמרימים את המפה, חייבים להזהר ולאחר מכן לשטוף את השולחן במים די בזה……
הצדיק נפטר בתאביה וציווה לקבור אותו בנטיפה….אנשי תאביה התעקשו לקבור אותו אצלם בניגוד לצוואה שלו…..כשניסו החברה מחברת קדישא להרים את הגופה…היא הפכה לכבדה מאוד ולא יכלו לשאיתה….עד שהתרצו והובילו את הגופה לאנטיפה וקברו את הצדיק שם……
מנהג היה בידי נשות אנטיפה שכל יום שישי, לאחר שסיימו את המלאכות לקראת השבת, לבקר בבית העלמין את קברי בני משפחתם והסוף היה שמור תמיד לרבי יוסף באאייו, שם הדליקו נרות התפללו למען קרוביהם אם על חולי, אם על נסיעה ואם על רעה חלילה שלא תבוא עליהם…..
אמי מעידה שהיה מעיין קטן נובע מצדו של הקבר ….לא מים זורמים אלא לעתים …אלה שזכו לרחוץ במימיו של המעיין הנובע מקברו של הצדיק ראו בזה אות של ברכה מאת הצדיק….אמי מעידה על עצמה שהיא רחצה את פניה מהמים האלו……
למרות שביקרתי בנטיפה פעמיים, לא זוכר את הקבר של הצדיק, מפאת גילי הצעיר בזמן הביקור, לא ייחסתי חשיבות לקברו של הצדיק….זכותו תגן ע עם ישראל….אמן ואמן…..
עד כאן הסיפור האישי אודות הצדיק רבי יוסף באזאייו מאת פילו אליהו……..