ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו

המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר

ג' הפרישות

נושא זה זוכה לדיון רחב יותר בכתבי רחב״ע, וכאן ראוי להעיר, שבדיון רחב זה אין זכר לפרישות החברתית שמקורה בחיבור "חובות הלבבות", ובחבורים מאוחרים יותר. המחבר סבור, שהדרך המובילה לפרישות כרוכה בטיפוח תודעה בדבר פחיתותן של הנטיות הטבעיות, תוך הבנת היחס שבין הרוח לחומר כיחס שבין עיקר לטפל. מכאן ואילך האדם אמור להבין, שצורכי הגוף היצוק מחומר נועדו להסב הנאה לגוף בלבד כאובייקט טפל:"בהבט ובהתבונן אדם בכל הנאות העולם הזה הנרגשות … המאכל והמשתה אין העריבות של אותו דבר צודק מצד עצמו אלא מצד הגוף אשר הוא כלי ריקם"

פחיתותן של התאוות הגשמיות ברורה לנוכח העובדה שעם סיפוקן חולפות כהנאה רגעית. כך, למשל, התשוקה למטעם כלשהו חולפת מייד לאחר שבאה על סיפוקה. ואותו מטעם, לא זו בלבד שאינו מגרה עוד, אלא אף מעורר בחילה: "כאשר יהיה האדם שבע לא מלבד(יש לגרוס "בלבד") שלא יקח עריבות למאכל ההוא אשר נכספה וגם כלתה נפשו אליו באותה שעה עצמה קודם שמילא כרסו אלא שמואס בו". תודעה מוסרית זו היא המקרבת את האדם לפרישות המוגדרת בפי המחבר "כעבודת קודש ערבה ונעימה"

סיפוק צורכי הגוף יותר משנחוץ לקיומו הוא בבחינת ריבית האסורה. זוהי, לדעתו, משמעות הכתוב: "ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה לז). המילה "מרבית" גזורה משורש רבה ומתפרשת גם כריבוי וגס כריבית. הנאה גשמית מופרזת מאפילה על אורותיו הרוחניים של האדם: "כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאווה שבו למותרות בזה יחשיך אור הנפש". הגוף והנפש צרים זה לזה: "כשזה קם זה נופל" לפיכך אדם החותר לקראת שלמות מוסרית נתבע להדיר את עצמו, לא רק מן האסור, אלא גם מן המותר, לפי העיקרון הידוע: "קדש עצמך במותר לך" (יבמות מ ע״א). דהיינו, דיכוי מאוויי הגוף ככל שניתן: "להרחיק ממנו כל אשר תאווה נפשו(הכוונה לנפש הבהמית) אפילו דברים שאין בהם איסור"

בדיונו של רחב״ע בתורת הנפש הוא נוקט, לעתים, עמדה השוללת את הגוף. נתייחס כאן למקום אחד בלבד שבו הוא מכנה את הגוף בשם "שקע ארורות", על פי המילה "שקערורות" (ויקרא יד לז). משמעות הכינוי היא, בתוך הגוף שקוע יצה״ר. בהמשך הוא מפרש אלגורית את שמות התואר "ירקרקות", "אדמדמות", שבכתוב הנ״ל, כפתויי החיים שאליהם נוטה הגוף, ולבסוף הוא חותם את פירושו ברעיון, שהגוף הוא בית נגוע הטעון הריסה ותיקון. עיקרו של דבר, המוסר הסגפני מתבטא בשעבוד נטיות הגוף לשם חיזוק הנשמה: "כל מחשבותיו ויגיעותיו וטרחו בעוה״ז ואפילו מאכלו ומשקהו אינו אלא בשביל הנשמה… להגדיל הרוחניות".אך, כאמור, דיון זה שייך לתורת הנפש שאין זו מסגרתה.

אחת הנטיות הטבעיות של האדם היא התאווה המינית, שמהחבר מתייחם אליה כמכשול גדול בתהליך הפרישות, ודיכויה הוא מעבר ליכולתו של כל אדם, למעט יחידי סגולה המסוגלים לכך: "איך יכול אנוש טבעי למשול בתאוותו… דבר זה מושלל מהדעת… אלא לאנשים אשר יכולין לעמוד ויש כח ברצוני (ברצונם) לשלול החפץ בזה". שני דברים, לדעתו, עשויים לסייע לאדם לדכא את התשוקה המינית. א) הרחקת ראייתו מן המין היפה. ב) הימנעות מהרהורים, ('פנטזיות', בעגה של ימינו): "מרחק הרגש ראות העין ומרחק בחי׳ (בחינת) החושב". תפיסה פסיכולוגית זו ידועה ממקורות קדומים, ואין בה משום חידוש.

אמנם, התשוקה המינית כנטייה טבעית אינה ניתנת לכיבוש, כי "כפי הטבע אין אדם שליט ברוחו למנוע מעצמו חשק המכריחו", אולם, לרשות האדם מישראל, שזכה לאפוטרופסות אלוהית, עומדת עוד דרך אחרת, והיא "השגת האלוהות" והתדבקות בה; ובכוחה של דביקות זו הוא יגבר על נטייתו הטבעית: "משא"כ (מה שאין כן) אתם בני ישראל לצד היותי ה׳ אלהיכם והיא השגת האלוהות בכח האלהי ינוצח כח הטבעי כשיסכים איש מישראל להתדבק בה׳ אלה' ישלוט בטבעו".

בהמשך הוא מאשש את דעתו בנוסחה פסיכולוגית הקובעת את הרצון במוח, בניגוד לחשק שמקורו בלב. לפיכך כיבוש התשוקה המינית תלויה ברצון, או ליתר דיוק במוח: "ודיכול הרצון התלוי במוח למנוע החפץ… הגם שיחמוד". פירושו של דבר, שפעילות שכלית משחררת את האדם (מישראל) מייצר התאווה. המחבר הולך כאן בעקבות רמב״ם הקובע, כי העיון משחרר את האדם ממאבק היצר. ראוי להעיר, שהנימה הלאומנית המסתמנת כאן בדברי המחבר, יסודה בכתוב המתפרש(ויקרא יח א-ה).

הפרישות מחייבת להדחיק את להט התשוקה גם בזיווג המותר מן ההלכה, משום שהאדם עלול למצוא היתר לארוטיקה בזיווג שנחשב למצווה, וזיווג ארוטי הוא בבחינת ניצחון החפץ על הרצון, וליתר דיוק ניצחון הרגש על השכל. על האדם, אפוא. לנהוג בשעת התייחדות עם אשתו כאילו הוא מקיים מצווה מסוג המצוות שאינן כרוכות בריגושים: "אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה כמו שמתעטף בציצית… וימאס בדעתו חפץ הבא מעצמו". באחד מפירושים הארוכים הוא מציין שלוש דרגות בניאוף. א) ניאוף-פשוטו כמשמעו, כלומר, זנות. ב) זרע לבטלה, או קרי לילה. ג) משגל כשר, לפי ההלכה, אך מלווה בלהט התשוקה: "שמתחמם האדם וקשתו ננער באמצעות מחשבות זרות". הוי אומר, שארוטיקה בזיווג הכשר, דינו כדין נואף.

בשני מקומות הוא קובע, שעיצוב אופיו של הנולד מושפע מהתנהגות ההורים בשעת התשמיש, וכצפוי מודגשת בעיקר התנהגות הגבר. במקום הראשון כשהוא עומד על חטאו של ראובן עם בלהה (בראשית מט ד). זהו מאמר ארוך ומפותל תוך הסתמכות על מקורות רבים. כאן נסתפק בנוסח דבריו הנוגעים לענייננו: "וזה לך עיקר גדול כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד ואם תזרע בנקיון וטוהר קדיש משמייא נחית (הנולד יורד קדוש מן השמים), ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע דרך שם תכנס בחינת הרע". כאן אינו מבהיר את משמעות הרע, משום כך עלינו לפנות למקום הבא, שבו הדברים ברורים יותר.

בפירושו לכתוב "אשה כי תזריע" (ויקרא יב ב) הוא מנסה להסביר את השימוש בפועל "תזריע" במקום הפועל "תלד". נביא שוב את נוסח דבריו כאן: "כי כפי הכוונה אשר יכוון המזריע ימשיך לזרע הנפש אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות ימשיך לטפה נפש טמאה ואם יחשוב בטהרה ימשיך נפש קדושה" קרוב לודאי, שבצירוף "מחשבות רעות ומזוהמות" הוא מתכוון לריגושים בשעת התשמיש.

נחתום סעיף זה בהתנזרות משיחות חולין. דבריו הקצרים של המחבר בעניין זה מתייחסים ללימוד תורה ־ נושא שעליו הוא מרחיב את הדיון, ובין היתר הוא מעיר, שהעיסוק בתורה מחייב להימנע משיחות על דברים בטלים. הטעם לכך הוא, שהפה הוא כלי שרת בלימוד תורה, לפיכך דינו כדין כלי קודש, שאין לחללו בדברי חולין: "כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש… ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול"  מילת הריבוי "אפילו" באה לשלול, כדבר מובן מאליו, שיח בתחומים בלתי מוסריים, כגון רכילות וכדי…

לחיזוק הרעיון הוא משתמש בהסבר אטימולוגי לגבי השמות "פֻוָה","פוני"־ משפחה משבט יששכר (במדבר כו כג), וכידוע בני יששכר מוחזקים במסורת כיושבי אוהלה של תורה. השם פוה בנוי מהמילה־פה ומהאות ו' שהיא אחד משמות ספירת תפארת ־ מקורה של תורה שבכתב. משמעות השם "פוה, היא, אם כן, פה לומד תורה. השם "פוני" משמעותו לפנות. ההסבר המתקבל מכל הפירוש האטימולוגי הזה הוא, הפה הלומד תורה, יש לפנותו משיחות חולין. התפיסה העולה מכל הדברים האלה היא, בעצם, פרישות הדיבור הידועה מכתבי מוסר אחרים.