המימונה – מקורותיה ומנהגיה

השולחן בבית

בעוד הגברים נמצאים בבית הכנסת, עורכת בעלת הבית את השולחן, אך לא כמנהגה בשאר ימות השנה. הגוון הירוק בולט לעין, שכן נוסף על כל מיני הירק המקשטים את הבית, מגיחים על השולחן שיבולי חיטה ושעורה, פול ירוק, חסה ופרחים — סימן לשנה ירוקה ומבורכת ודג חי שהוא סמל השפע והפוריות.

 לידו מונחים חלב, דבש, קמח, ביצים, אגוזים, שקדים, תמרים, עוגיות ודברי מתיקה. בערב זה אין זכר למלח, פלפל, זיתים שחורים או חרדל ובשר. מאכל מיוחד שמתקינים אך ורק בליל זה של המימונה הוא ה״מופליטה״ — מאפה מבצק דק, מטוגן על מחבת בשמן כעין החביתה, בשינוי אחד: במקום ביצים משתמשים בקמח. את ה״מופליטה״ טובלים בחמאה מריה ובדבש. מאכל אחר, העולה על שולחן הסועדים באותו ערב, הוא ה״כוסכוס״ ״.

מנהגים רבים ושונים קשורים להצגת הפריטים המקשטים את השולחן, להכנתם או להשגתם. תשומת לב מיוחדת ניתנת ל״כמירא״ (שמרים), המשמשת להכנת הלחם. הרעיון העממי המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת ״עליית״ גורל היהודים.

היו יהודים שנהגו לקבל שמרים אלה מהמוסלמים, אולם משפחות רבות הקפידו להכינם בעצמן. יהודי מרקש נהגו לשמור את היין של כוס אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת מיין זה על השמרים.

באותו מעמד שרו את הפזמון הבא:

בפימז טוב והצלחה / תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה / יישמע בארצנו

ואז תהיה הרווחה / בביאת משיחנו.

אל השמרים  מוסיפים עלי־תאנה, פולים, תמרים, וגם חמש מטבעות כסף. אלה היו מטבעות כסף. ששימשו אך ורק למטרה זו ונועדו לסמל את ה ״ באראכה ״ (הברכה). בכמה קהילות נהגו לכסות את השמרים בטלית כדי שיתפחו. על הטלית הניחו צמיד זהב או כסף. שמרים אלה כינו בשם ״אלערוסה״(הכלה).

ויש אומרים: ״אל׳עריסה״, כלומר ״העריסה״, ברוח הכתוב: ״ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה״ (במדבר טו, כ׳).

 בזמן הכנת השמרים אמרו: ״בזכות אליהו הנביא שהשמרים יצליחו״. יש מסורת אצל כמה משפחות לשמור את השמרים במשך שלושה ימים לפני שמשתמשים בהם להכנת לחם.

בגמר תפילת הערב, נוהגים המתפללים ללוות את הרב או את החזן לביתם. בכמה מקומות נושאים המתפללים את הרב על כתפיהם ומלווים אותו בשירה. בבית, מכבדת אשת החכם את האורחים  והרב מברך את כל הקהל, לרוב בברכת כהנים.

שרים בדרך את השיר ״יעלת חן״.

בפאס, למשל, מגישה אשת הרב לכל אחד עלה חסה שטובלים בדבש. הרב מעביר על מצחו של כל מבקר פול ירוק טבול בחלב

 בלכתם נוטל כל אחד ואחד תמר ונחפז לשוב הביתה. בכמה קהילות בדרום־מרוקו מביא הגבר מבית הכנסת שיבולי חיטה או שעורה או ירק כלשהו והוא מניחם על סף ביתו, וזאת משני טעמים: להראות לאורחים ולסמל בהם שנה ירוקה ורעננה.

הביקורים נעשים לפי סדר מסוים, והכל לפי המנהג המקובל במשפחה. כדאי לציין שבכמה קהילות יהודיות בדרום מרוקו נוהגים באותו ערב לקרוא את ההגדה. נוסף לביקור אצל הרב ולאחר מכן אצל ההורים, נודעת חשיבות רבה לקביעת הביקור הראשון.

יהודי האזור דאדס, למשל, שומרים על מסורת להתחיל במצוות הביקור באותו בית, בו ביקרו לראשונה בשנה החולפת. כל ההצלחות של השנה נזקפות לזכותו של אותו הבית. והיה אם המסורת לא נשמרה ומאן דהוא ערך ביקור ראשון לא באותו בית, בו רגיל הוא לבקר, כל כישלונותיו באותה שנה ייזקפו על חשבון אותו מישגה.

מאידך, מעולם לא נזקפו כישלונות או אסונות כל שהם באותה שנה לחובת הבית המסורתי, בו נהגו להתחיל בביקורו וזאת משום שמה הטוב של המשפחה.

ברגע שנכנסים אל הבית, מברכים את המארח בברכת ״תארבחו או תסעדו״ (תזכו ותצליחו). נגנים רבים מסובבים באותו ערב בחוצות העיר ונכנסים לרוב הבתים. שירים רבים מושרים אז. כך, למשל, נהגו לשיר בקאזאבלאנקה בעת היכנסם לבית:

אה לאלא מימונה / אה מכארכא מפעודא / או תאדבחו או תסעדו /

אה יא אולאד ליהוד / אה יא אולאד ישראל

 הו לאלא מימונה / הו המבורכת והמאושרת / תזכו ותצליחו / הו יהודים / הו בני ישראל

או שיר אחר:

אה לאלא מימונה / אה מכארכא ממעודא / או תארכחו או תפאעדו / אלללאה

איזיב אלעאם מזיאן/אללאה איעתיכום אססחא / איעיסולכום אדרארי

אה תבארף אלללאה עלא ליהוד / אללאה איזיד פייאם ישראל/ עאם אכור תכונד פירושלים

הו לאלא מימונה / הו המבורכת והמאושרת / תזכו ותצליחו / ה׳ יביא שנה טובה/

ה׳ יתן לכם בריאות/ בניכם יחיו/ ברכת ה׳ ליהודים /ה׳ יוסיף בחיי ישראל / בשנה הבאה תהיו בירושלים