מקדם ומים כרך ט'-מאמרים שונים

מקדם ומים כרך ט' – מחקרים על קהילת פאס ומכנאס

עריכה : יוסף שטרית

תשס"ו – 2006

קובץ זה עוסק בשתי קהילות מרכזיות וסמוכות זו לזו במרוקו שהטביעו את חותמן על חייהם של יהודי מרוקו; האחת, פאס, מימי הביניים המוקדמים והשנייה, מכנאס, בעיקר מן המאה ה־18. תקופות שגשוגן ופריחתן חופפות גם את התמורות בסדרי השלטון המלכותי במרוקו: קהילת פאס התפתחה ופעלה בבירתה ההיסטורית והתרבותית של מרוקו, שעד לתחילת המאה ה־20 שימשה רוב הזמן משכן לשלטון המלכותי בארץ זו לשושלותיו השונות, וקהילת מכנאס החלה את פריחתה בראשית המאה ה-18, בזמן שהמלך מולאי אסמעיל (1727-1672) העביר את מרכז שלטונו לעיר זו.

שתי הקהילות נבנו מאלפי המגורשים או מרבבות צאצאיהם שחיו או התיישבו בהן והמשיכו בהן את מסורות הלימוד והכתיבה (א׳ אלבז) וההנהגה הקהילתית שהביאו אתם מספרד (ומפורטוגל) (מ׳ עמאר, י׳ טובי), ונמזגו לאחר מכן לתוך היסודות היהודים של התושבים מבחינה לשונית לפחות, עם פיתוחם של דיאלקטים ערביים־יהודיים נושאי השפעה איבֶרית(י׳ שיטרית), עד כדי ביטולם המלא בתחום ההנהגה הרוחנית והפוליטית של הקהילה. כך צמחו ופעלו בשתי הקהילות שושלות הרבנים והמנהיגים הקהילתיים שמאז המאה ה־16 עד להתפזרות הקהילות במאה ה־20 החזיקו ברסן השלטון הקהילתי וכיוונו את אשיות הקיום היהודי ומסורותיו (י׳ תדגי, ח״ה טולידאנו). כך גם התגבשהבשתי הקהילות מסורת נמשכת של התקנת תקנות קהילתיות לניהול עדכני של ענייני היחיד והציבור בהמשך ישיר למסורות יהדות ספרד (מ׳ עמאר) – בפאם מיד אחרי הגירוש ובמכנאס בעיקר החל מן המחצית השנייה של המאה ה־18 ואילך. בשתי הקהילות נכתבה יצירה יהודית עשירה, במיוחד בתחום ההלכה לענפיה העיוניים והיישומיים השונים (מ׳ עמאר), בתחום ההגות והפרשנות־הדרשנות הרבנית (ד׳ מנוה א׳ אלבז), ובשדה השירה העברית (מ׳ נזרי). שתיהן גם היו תלויות כצפוי מבחינת כלכלית בפיתוח קשרים מסחריים ואחרים עם האוכלוסייה המוסלמית הסובבת או הרחוקה, והמסמכים המובאים כאן מארכיון משפחתי בפאס מעידים על כך באופן ברור ביותר (י׳ פרנקל).

עד לסוף המאה ה־18 חסתה מכנאס בצלה של אחותה הבכירה מבחינת ההלכה והיצירה הרבנית וקיבלה את מרותה הטבעית. לאחר מכן התנתקה מכנאס יותר ויותר מחסותה של פאס והשמיעה ברמה את קולה העצמאי תחת הנהגתו המרשימה של ר׳ רפאל בירדוגו (״המלאך רפאל״, 1821-1747) במיוחד, שגם היה אחראי להתקנת רוב התקנות שהותקנו במכנאס (מ׳ עמאר). ניתן אף לקבוע שבסוף המאה ה־19, עם חדירת ניצני המודרניות וההשכלה האירופית למרוקו, נפרדו דרכיהן של שתי הקהילות. הן נחלקו במיוחד בכל הנוגע להיערכות החינוכית הראויה שעל הקהילה לגבש מול שינוי חשוב זה בדמות הקהילה ומסורותיה התרבותיות (י׳ שיטרית). בפאס קיבלה ההנהגה הרבנית בזרועות פתוחות את פועלה של כי״ח ואת פתיחת בית הספר שחברה פילנתרופית זו הקימה בקהילה ב־1882, ואילו מכנאס דחתה במשך עשרים שנה את פתיחתו של בית ספר כזה, ולאחר מכן המשיכה להתייחם אליו בחשדנות. משום כך היא גם דאגה לפתח מסגרות חינוך חלופיות לבני הקהילה המדגישות את החינוך היהודי המסורתי, והצליחה להקים מוסד חינוכי מרכזי לקידום זרם זה של החינוך (י׳ שיטרית); בתקופה זו התפתחו גם מוסדות ההכשרה הרבנית דרך ישיבות משפחתיות וקהילתיות וחוגי לימוד למבוגרים (ח״ה טולידאנו). דגש מיוחד זה שהושם במכנאס בפיתוח החינוך היהודי המסורתי ושיפורו הביא לידי כך, שכיום מורגשת ביותר נוכחותם של בני קהילת מכנאס בעלית הרבנית ובעולם הישיבות בארץ ובעולם, ורבים מהם משרתים כמנהיגים רוחניים בעשרות רבות של קהילות ספרדיות. לעומת זאת נפסקה בימינו כמעט לחלוטין המסורת המפוארת של רבני פאס לשושלותיהם השונות.

הבדלים אלה בגישת שתי הקהילות לעניין המסורת היהודית הצרופה ותמורות המודרניזציה יונקים כנראה ממקורות תרבותיים־פסיכולוגיים עמוקים שעיצבו את יסודות הנהגה החברתית-התרבותית של בניהן ולא זכו לתיאור בקובץ זה. הכוונה להבדלי האופי והגישה לחיי היום־יום בפאס ומכנאס, שאינם מיוחדים לשתי האוכלוסיות היהודיות בלבד אלא משותפים גם לאוכלוסיות המוסלמיות השכנות. אנשי פאס ידועים באהבת הבילויים והחיים הנעימים שלהם ובדאגה לחיי הרגע, כיאה לאוכלוסייה שחייתה ברווחה מסוימת בשל סמיכותה לחצרות מלכים ומוסדות שלטון אחרים ולבורגנות המוסלמית המבוססת שצמחה בעיר זו מאז ימי הביניים (״אהל פאס״) וכללהיסודות חשובים ממוצא אנדלוסי. לעומתם אנשי מכנאם חיו לרוב עד למלחמת העולם השנייה בצמצום רב, ויצאו להם מוניטין של אנשי חיסכון קפדני. הבדלי גישות בסיסיות אלה והמתח הסמוי ששרר בין שתי הקהילות למן סוף המאה ה־18 בתחום ההנהגה הרבנית הביאו במאה העשרים למתחים גלויים בין יוצאי שתי הקהילות ולחילופי הערות עוקצניות ביניהם.

קהילת מכנאס והחיים היהודיים האינטנסיביים שהתנהלו בה ממלאים תפקיד מרמי ביצירתו הספרותית של מרסל בנאבו, יליד הקהילה. בלב הרומנים הייחודיים שלו הוא העמיד את בעיית הכתיבה על הזיכרון הקהילתי ויסודות הזהות היהודית שהוא ספג עד עזיבתו לפאריס בגיל שבע עשרה. בד בבד עם הוראתו האוניברסיטאית כהיסטוריון של צפון אפריקה בעת העתיקה הוא עסק בכתיבה ספרותית בהשראת סדנת ה״אוליפו'״, שהקים הסופר ז׳ורז׳ פרק בפאריס, ושבנאבו הפך עם הזמן למרכזה ״הקבוע באופן זמני״. ברשימתו המתפרסמת כאן לראשונה הסופר מחבר בין התנסויותיו המשפחתיות והקהילתיות כילד וכנער בענייני הלשון והספרים ובין חיפושי הדרך הספרותיים שלו וכתיבתו ה״אוליפנית״ הקלסית. יצירתו של בנאבו ומבניה הספרותיים המיוחדים עומדים גם ביסוד שני מאמרים נוספים (ר׳ אלבז וז׳ חסין). הראשון מתמקד בתבניות המיוחדות של הסיפר האוטוביוגרפי ברומן המרכזי של בנאבו והשנייה עוסקת במבנה הארכיטקטוני שלו, ומשווה אותו למבנה יצירתו המונומנטלית של מרסל פרוסט בחיפוש אחרי הזמן האבוד.

בשער נפרד מובאים מקורות ועדויות על מערכות החינוך השונות שעיצבו את דמותה של יהדות מכנאס במאה ה־20 – החינוך המודרני, החינוך היהודי המסורתי המשופר והחינוך הרבני. מאז פתיחת בית הספר המודרני במבנאס ב־902ו הפכה כי״ח למוקד מכוון ומנווט בתחום החינוך של בני הקהילה, אולם יותר מאשר בכל קהילה אחרת במרוקו נאלצה חברה זו לנהל מאבק מתמשך נגד מסגרות החינוך המסורתי עד שזה השתפר מבחינת תכניו ותנאיו הפיזיים. העדויות, הדו״חות והמכתבים הרבים ששלחו לכי״ח מנהלי בתי הספר ומוריהם מאפשרים לתעד מאבק ממושך זה ולהבין את התנהלות הקהילה בעניין זה(י׳ שיטרית). מאמר נוסך מתאר את הישיבות הרבות שפעלו במכנאס במחצית הראשונה של המאה ה־20 ואת חוגי הלימוד המגוונים שצמחו בה (ח ״ה טולידאנו) הן על פי עדות אישית כחניכן של מסגרות אלה הן על פי מקורות רבניים שונים.

יוסף שטרית

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
רשימת הנושאים באתר