נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905
נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905
פרופסור אליעזר בשן.
ספר זה פותח צוהר לתיאור חיי הנשים היהודיות במרוקו בשנים 1905-1733, בהביאו ממכתביהן, ממכתבים שנכתבו בשמן וממכתבים עליהן. מכתבים אלה מתפרסמים כאן זו הפעם הראשונה מתוך כתבי יד השמורים בארכיונים הלאומיים של בריטניה ושל ארצות הברית, והם חלק מכלל התכתובת שניהלו דיפלומטים של מדינות אלה במרוקו עם נושאי תפקידים אחדים במשרדי הממשלה השונים בתקופה הנדונה. עד כה היו המקורות לתיאור חייה של האשה היהודייה במרוקו כתבים עבריים לסוגיהם (ספרות השרת, דרשות, תקנות, זיכרונות, סיפורי עם, שירים ועוד) וכן מקורות לועזיים, כגון יומני תיירים ומבקרים זרים שכתבו בין השאר על האשה היהודייה. זהו אפוא הספר הראשון בנושא זה המבוסס על ארכיון דיפלומטי.
מלחמת צרפת – מרוקו – 1844
לאחר שכבשה צרפת את אלג'יר בשנת 1830 גברה המתיחות בין צרפת למרוקו, שכן מרוקו נתנה מקלט לעבד אלקאדר 1808 – 1883, שמרד בצרפת, ותמכה בו. במשא ומתן בין ממשלות מרוקו וצרפת ייצג את האינטרסים של צרפת היהודי דוד בן חיים אזנקוט – נפטר בשנת 1875, אך המשא ומתן נכשל ובשנת 1844 פרצה מלחמה ביניהן.
צי צרפת הפגיז את הערים טנג'יר ומוגאדור. יהודי טנג'יר ניצלו וקבעו את יום כ"א במנחם אב "פורים דה לה בומבס ", ואף חוברה מגילה לזכר אירוע זה. במוגאדור סבלו יהודים אבדות. צבא הסולטאן ניגף בקרב איסלי ב – 14 באוגוסט. נחתם הסכם שלום, והסולטאן אישרו ב- 5 באוקטובר 1844. יודי מרוקו נחשדו בתמיכה בצרפת, ומעמדם הורע.
אחד האישים שיזם סיוע לנפגעים במוגדור היה הרב יוסף בן אהרן אלמליאח 1809 – 1886. הוא כיהן כדיין בעיר זו משנת 1840, וכן היה סוחר וסוכן קונסולרי. בסוף ימיו היה סגן קונסול של אוסטריה.
בעקבות מלחמה זו התערבו יהודי אירופה לראשונה למען אחיהם שבמרוקו. משה מונטיפיורי – 1784 – 1885, שכיהן כנשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה מ – 1835 עד 1874, פנה לסולטאן בבקשה שיוציא " ט'אהיר שריפי " – צו למלכותי – להגנת היהודים. בלונדון הוקם ועד פעולה, וזה ייסד קרן ושמה Morocco Relief Fund לעזרת היהודים הסובלים. בשנים שלאחר מכן תמכה הקרן גם בחינוך יהודי.
מוחמד הרביעי 1859 – 1873 :
זמן קצר לאחר עלייתו על כס השלטון פתחה ספרד במלחמה נגד מרוקו. רבים מיהודי תיטואן וטנג'יר ברחו מחשש לגורלם בעת המלחמה, רבים מהם מצאו מקלט בדיבלטר ובלאלחזירס שבספרד.
צבא ספרד כבש כבש את תיטואן ב – 5 בפברואר 1860. בתיווכה של בריטניה, שחששה מפני התחזקותה של ספרד, נחתם הסכם ב – 24 באוקטובר 1861, ותיטואן הוחזרה למרוקו במאי 1862 תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס – כ -5 מיליון ליש"ט.
חלק מהסכום הלוותה בריטניה למרוקו תמורת משכון תקבולי המכס. כישלונו של הסולטאן מול ספרד הגביר את הקנאות המוסלמית, וחציה הופנו גם נגד יהודים.
ב – 1860 נשלח מ"ח פיצ'יוטו בשליחותה של המועצה הממונה על הקרן הנ"ל בלונדון לגיברלטר ולמרוקו כדי לבדוק את מצב הפליטים ולהציע דרכי פעולה לשיפור מצבם של יהודי מרוקו בכלל. בדוח תיאר את מצבם העגום – את היחס המשפיל של הממשל ושל האוכלוסייה ליהודים, אם עוניים ואת בורותם. מסקנתו הייתה שיש להקים מערכת חינוך מודרנית, ובכך ראה את המפתח להתקדמות.
באותה שנה נוסדה בפריס חברת " כל ישראל חברים " Alliance Israelite Universelle , וב – 15871 בלונדון – האגודה המקבילה ושמה " אגודת אחים " Anglo Jewish Association. אגודות אלה שמו להן למטרה לפעול למען שוויון זכויות ולמען קדמה תרבותית של היהודית חסרי הזכויות ב ארצות שונות.
כשהגיעו תלונות על פגיעות שרירותיות על ידי מושלים, הפעילו האגודות את ממשלת צרפת ואת ממשלת בריטניה כדי ללחוץ על הסולטאן לחדול מן ההתנכלויות.
באוקטובר 1863 הגיעו ידיעות מגיברלטאר ללונדון על הסכנות הנשקפות ליהודי מרוקו בעקבות עלילה כי יהודים בסאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. עוד נודע כי שנים מהיהודים הנאשמים הוצאו להורג. הודות להתערבותו של מונטיפיורי ניצלו חייהם של שני נאשמים אחרים.
הוא יצא לפגישה עם הסולטאן, וב-1 בפברואר 1863 מסר לו מכתב – מנוסח בזהירות כדי לא לפגוע בו, וביקש שיוציא הוראות למושלים לשמירת ביטחונם של היהודים. בתגובה לכך הוציא הסולטאן הצהרה ב – 5 באותו חודש, ובה נאמר, שפקד על כל המושלים ועל משרתיו לנהוג במידת החסד, הצדק והשוויון כלפי היהודים :
שאין לפגוע לא בגופם ולא ברכושם : שלא ייאלצו לעבוד בכפייה ; ושיינתן להם פיצוי כספי לעבודתם. בפועל לא חל כל שיפור במצבם של יהודי מרוקו.
בימי שלטונו של מוחמד הרביעי נערכו הסכמים מסחריים בינו ובין מדינות אירופה. בעקבות הסכמים אלו הוגברה הפעילות המסחרית, וגם יהודים השתלבו בה. ההסכמים נחתמו ב – 1856 עם בריטניה, ב – 1858 עם הולנד, ב – 1861 עם ספרד, ב – 1862 עם בלגיה, ב – 1863 עם צרפת – זו זכתה לתנאים טובים מאלה של בריטניה -, ואחר כך גם עם גרמניה ועם ארצות הברית. כל אלה התחרו על ההשפעה והשליטה במרוקו.