בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

שרבוטי זיכרונות והבזקי רשמים מכאן ומשם אינם ממין התיעוד ההיסטורי וודאי אין בהם לא יומרה לדיוק קפדני, לא ניסיון להיאחז במסגרת נתונה של זמן ולא מאמץ לספר דברים על פי סדר התרחשותם או עניינם. היות ודרכם של זיכרונות ושל רשמים להתל בזוכרם, והיות ועם חלוף השנים דוהים הזיכרונות והרשמים והם נדחים מפני ההזיות והעיוותים, ימחלו לי המקפידים שבין הקוראים על הפיכת סדרי בראשיתם והכנסת אנדרלמוסיה בהם.

ככל שניטשטש החוף הספרדי ברוח הבוקר הסגרירית, ששמיו מכוסים ענני צמר־גפן טרוטים המרחפים בהם ללא תכלית כאילו לא גמרו בדעתם להתייצב ולהוריד מטר או להפליג הלאה משם – עלתה והתבהרה תבנית החוף של טנג׳יר, והעיר הקסומה ההיא החלה מצטיירת בכל יפי הדרה מעבר למצר הים המפריד, שלו מלאו לבו להסיח את הסודות שכמס בתוכו, כי אז יריעות רבות היו מלאות ולא היה סוף לסיפורים.

יכול היה לשוב ולשרטט את גלי המאורים הקנאים שיצאו דרכו לכבוש את העולם, החל באיבריה הוויזיגוטית ובצרפת הפרנקית והלאה משם; את נאומו בן־האלמוות של המצביא טארק בפניהם לאחר שנחתו בראש הגשר ליד ההר הנושא את שמו: ״הוי בני חיל, אין לכם מפלט, שהים מאחוריכם והאויב לפניכם,״ וגו', לאמור צאו וכבשו את הארץ, כי אין בחירה אחרת – מילים המהדהדות עד היום הזה, ואולי ביתר שאת מחר ומחרתיים; במצרים אלה עברו כוחותיהם של כובשים מהוללים אחרים מבני המוראביטון והמוואחידון, השושלות שעשו שמות בבני עמנו כשפרשו את שלטונן על מרוקו, ואף התקדמו והחלו אותו על אנדלוסיה המוסלמית בימי הביניים; ובכיוון ההפוך, בימים הסמוכים יותר לעידן החדש, עשרות אלפי היהודים המגורשים מספרד ומפורטוגל שמצאו מדרך לרגלם ומנוח לנפשם בארצות צפון אפריקה, שביכרו על פני ארצות הסולטן העות׳מאני אחרי שנסגרו בפניהם ארצות אירופה הנוצריות, שגם עליהן הייתה אימת האינקוויזיציה; ולאחרונה ניסיונות הבריחה של יהודי מרוקו דרך מצר זה אל חופי מבטחים, כשלאחר שקיבלה את עצמאותה והסתפחה לאויבינו מנעו שלטונותיה ה״מיטיבים״ מיהודיה לעלות מן הארץ.

 יותר מכול זכורה לנו הטרגדיה של עשרות היהודים, משפחות־משפחות, שבשנות ה־60 שמו נפשם בכפם, עלו על ספינה רעועה בחוף מרוקו, הפיסס (לימים עוברתה לאגוז/ אלא שבמקום להגיע לחופי ישראל נטרפו בים והיו לסמל להעפלה במהדורתה המחודשת, שזכרה עולה מדי שנה בעצרת ממלכתית. ועוד זיכרונות ומאורעות לרוב, שלו באנו לספר בכולם הייתה דעתנו מוסטת מן העניין העיקרי. ועד שחומות טנג׳יר ומגדליה זקפו קומה בשמש שהחלה קופחת, וכבר ירדנו נחפזה אל החוף, וכבר מנהל החבורה חומק מאחורי הכותל לתת שלמונים ללובש מדים מעונב ומוקפד. אלמלא כן, היו דורשים מאתנו כמכל תייר נכנס את דרכונינו הישראליים, שלא הוטבעה בהם אשרה מרוקנית(זו ניתנה בגיליון נפרד מחשש היטמאות, רחמנא ליצלן), ומבוכה הייתה יורדת על הפקידים והמוכסים. כך אפוא, אנו ברוכים בשערי מרוקו כנתיני המלך בעבר שנתינותם עומדת לעד, אך בהיחבא, כי בינתיים החלפנו נאמנויות ופנינו לנלוזה שבהן. שאנו מוזמנים בגאון בשער הראשי כנשים לפי חוק, ומוכנסים בהסתר בחלון האחורי כפילגשים – זה לא בישר טובות. עם הסלידה המובנת ממעשים שלטוניים שאז חשבנו לתומנו כי ארצנו חסינה מפניהם, הפציעה לפתע ההכרה כי כך שרדו אבותינו לדורותיהם תחת משטרים מושחתים, שלולא כן ודאי היו התעמרויות השלטון בנו בלתי נסבלות. ובעוד אנו דנים בתופעה בינינו לבינינו, נוכחנו במו עינינו בדוגמה חיה ומהממת של השיטה. בן-תשחורת על אופנוע, שפילס דרכו בתרועה גדולה בין הולכים ושבים בשוק הצפוף בבזאר של טנג׳יר, צד את מבטו של שוטר מנומנם אשר קפץ על רגליו ועצרו. הרוכב נעצר בחריקה מחרישת אוזניים, אך מיהר לשלוף שטר כסף מארנקו, הושיטו לשוטר לעיני כול, כאילו הליך מקובל הוא, ויצא לדרכו ללא ניד עפעף. אנו הזדעזנו לא מעט מהמפגש הראשון שלנו עם סדרי השלטון בארץ שכה התאווינו לשוב ולראות, אך יותר מזעזע היה שוויון הנפש של ההמונים שראו במתת, שאפילו לא נתלוותה לו שקלא וטריא, דבר מובן מאליו. חברינו, חתך ממוצע של החברה הישראלית, דיברו ביניהם בסוגיה זו, וניכרה בהם גאווה על ש״אצלנו זה לא יכול לקרות״, או תמיהה ״איך יכולנו לשאת את זה בכל שנות ישיבתנו בארץ הזאת?״. אולי כיום, 30 שנים מאוחר יותר, גם הגאווה וגם התמיהה לא היו באות אל העולם מאחר שגם אצלנו הידרדרו הדברים (אם כי, לפי שעה, לא עד כדי שחיתות שלטונית פומבית), ואצלם אולי חל שיפור.