משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי

משכיל שיר הידידות

שולחן ערוך מפוייט שירת ההלכה

לרבי משה אבן צור

יוסף גבאי

הוצאת :

אורות יהדות המגרב

ג. מעגל היחיד והחברה:

במעגל זה נמצא שירי ידידות שנכתבו לכבודם של אישים.

שירים אלה נועדו לשבח את האיש שלכבודו נכתב השיר, ובשיר משבחים המשוררים את תרומתו ומעשיו למען הקהילה. בשירים אלו הציגו המשוררים אנשי מופת כדי שיהיו דוגמה לרבים. שירי השבח, שנחשבו בספרד לשירי חול מובהקים, מוצאים את דרכם בצפון אפריקה אל בין כותלי בית הכנסת. כך נכתבו פיוטים לעולים לתורה לכוהן, ללוי, לחכם או לשד״ר. יעב״ץ כתב פיוטים לעולים לתורה ובראשם כתב ׳פיוטים לכבוד העולים לתורה בכל עת וזמן שיהיה׳, וכן לאנשים נכבדים בקהילה, כמו הפיוט שתחילתו ׳אחינו אתה מבחר עדתנו׳ ובכותרתו נכתב ׳לשר וגדול ונגיד׳. ר׳ דוד חסין ייחד מדור מיוחד לכבודם של אנשים שונים וקרא לו ׳יקרא דחיי׳. בראש מדור זה כתב שני פיוטים, האחד לכבוד ר׳ משה שפירא שליח מצפת, והשני לכבוד ר׳ עמרם דיוואן שליח חברון.

ד. מעגל חיי האדם:

במעגל זה נכללים פיוטים שנתחברו לרגל אירועים הקשורים לחייו של האדם, החל בפיוטים הקשורים בברית מילה וכלה בקינות על מותם של קרובי משפחה, או לרגל מותם של חכמים ואנשי ציבור. בפיוטי ברית מילה מתפללים הפייטנים למען היילוד, ומבקשים שיגדל לתורה ולמצוות, שיזכה למידות טובות וכוי. פיוטים כאלה כתבו פייטנים שונים. כך למשל כתב ר׳ דוד חסין פיוט שזכה לתפוצה רבה, הלא הוא ׳אערוך מהלל ניבי׳, ובו שיקע מן המקרא ומרמזי מדרש שתוכנם שבח המילה. לרגל נישואיו של אדם מישראל נתחברו פיוטים לחתן ולכלה. בסוגה זה של השירה ממשיכים פייטני צפון אפריקה את מסורת ספרד. הם מפייטים בשבח החתן והכלה ומתארים את יופיים וחוכמתם. פיוטים פרי עטו של יעב״ץ נמצאים ב׳עת לכל חפץ׳. בכותרת אחד הפיוטים נכתב ׳להולכת כלה׳ ותחילתו:

כַּלָּה הֲדוּרָה מְאיֹד יְקָרָה / עָלַיִךְ הֵן תִּיטוֹף מִלָתִּי

 במעגל חיי האדם נכללים גם שירי קינה אישיים שכתבו פייטני צפון אפריקה. סוגה זו של שירים היא אחד מהסוגים הקדומים והנפוצים בשירת החול בספרד. מירסקי מבדיל בין קינות אישיות משפחתיות שנכתבו לרגל מותם של קרובי משפחה, כמו אלה של ר׳ שמואל הנגיד שכתב תשעה עשר שירים על מות אחיו הבכור, לבין הקינות שנכתבו על ידידים ועל אנשי מעשה וחוכמה, כמו הקינות שכתב רשב״ג על מותו של רב האי גאון, והקינות על מות יקותיאל.

פייטני צפון אפריקה המשיכו במסורת זו של כתיבת קינות אישיות. הם כתבו על בני משפחה שנפטרו וגם על ידידים ומנהיגי קהילות. יעב״ץ כתב במדור ׳עת ספוד׳ שמונים ושלוש קינות, חלקן קשור לטרגדיות משפחתיות, כמו לנפטר בלי בנים, או לנפטר בחיי אם ואחים. קינות אחרות נכתבו לרגל מותם של אנשי מעשה, כמו לרגל מותו של מנחם סירירו זלה״ה, שקונן עליו יעב״ץ קינות לכל שבעת ימי אבלו. קינות לכל ימי האבל, הוא כתב גם על וידאל הצרפתי. על מותו של יהודה בן עטר כתב קינה, ולאחריה הוא מתאר כי נגלה אליו בחלום חכם אחד ׳ויאמר לי האם בקינות כאלה ראוי להספיד אדם גדול כזה? ואען ואומר ובאיזה קינות ראוי להספידו? ויהי כמשיב: היה לך להכין קינות של זהב וכסף ולקונן עליו כפי ערכו וכבודו. ולמחר בזכרי דברי החלום יסדתי זאת הקינה וסגרתי בתיה בפסוקי זהב (פסוקים שסיומם המילה זהב) ותחילתה:

לֵב עַמִי יִכְאַב בִּצִירָיו / עַל מוֹת אִישׁ מִבְחַר יֵקִּירָיו.

כאמור, יעב״ץ כתב קינות גם על קרובי משפחה, וכך קונן על מות דודו משה אבן צור, הלא הוא משה אבן צור הרביעי, שנפטר בשנת התס״ו(1706), וכן קונן על בן דודו יהודה אבן צור, שנשרף על קידוש ה׳ בשנת התע״ב (1712).

גם רמב״ץ כתב קינות וכלל אותן בחלק הנקרא ׳זכר לחורבן׳, ובכללן קינות על מותם של חכמים ידועי שם כמו שמואל הצרפתי ומשה הכהן. בסוף חלק זה נמצאת קינה שכתב על מות אשתו הראשונה וכך קונן עליה:

אֶקְרַע סְגוֹר לִבִּי בְּאַנְחָתִי / עַל נְוֵת בֵּיתִי מְשׂוֹשׂ שִׂמְחָתִי

מֵאַהֲבַּת נָשִׁים נִפְלְאַתָה / אַהֲבָתֵךְ לִי וְגַם נָעַמְתְּ

 אחריהם כתב ר׳ דוד חסין קינות רבות וקרא להן ׳יקרא דשכבי׳, ובהן קינה על מות רבו ר׳ מרדכי ברדוגו ותחילתה: פנה בעוד יום / רכב ישראל אבי. קינה משפחתית הוא כתב על מותם של בתו וחתנו שנפטרו בתוך שנה לנשואיהם וקונן בה על שניהם:

לבי כמו ימים נוהם / לחסרון ריעים נדדו

 הנעימים בחייהם / ובמותם לא נפרדו

קינה אחרת הוא כתב בארמית על רעב גדול שהיה בשנים תק״ם־תקמ״א (1780-1781), ובו מתו כמה מאות בכל עיר ועיר מערי המערב. בסוף חלק זה הוא כלל קינות לנשים, כמו זו על אשת החכם השלם יקותיאל בירדוגו שמתה בשעת לידה. ׳כחמישים משיריו הם שירי קינה והתאריכים הנזכרים בכתובות המלוות קינות שונות, מלמדים כי נכתבו לאורך שנות יצירתו׳.

ניתן לסכם ולומר כי פייטני צפון אפריקה כתבו קינות לאומיות, קינות משפחתיות וקינות לרגל מאורעות שונים בחיי הקהילה, הן על אנשים שהיו קרובים אליהם והן על חשובי קהל, או על מותם ללא עת של אנשים מבני הקהילה. כאמור, ארבעה הם מעגלי השירה.