ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים

יג. איראן(פרס)

מעטים הם הידיעות הברורות על תולדות היהודים בפרס בתחילת האלף האחרון בו אנו עוסקים. בנימין מטודלה ורבי פתחיה מרגנסבורג במאה הי״ב, מוסרים נתונים מפי השמועה. על כל פנים, כל היהודים תושבי מרחבי פרס בראשית תקופה זו, היו נתונים לסמכות ראשי הגולה והגאונים שבבל. בהמדן ובאיספהן נוסדו ישיבות, והם היו מרכזי התורה ליהדות פרס.

בחמש מאות השנים האחרונות, ישבו יהודים כמעט בכל ערי פרס. היהודים היו נרדפים בגלל היותם ׳טמאים׳, דהיינו – בלתי מאמינים (באיסלאם).

במחציתה השניה של המאה הי״ז היה מעמדם של יהודי פרס כמעמדם של יהודי ספרד בימי האינקוויזיציה. רבו מעשי שמד, רבים נהרגו על קידוש ה׳, והקהילות היו על סף חורבן. חלק גדול מן היהודים חיו כאנוסים, חיים כפולים, אך רובם חזרו ליהדות.

היהודים בפרס עסקו בטוויית משי, ליטוש אבני חן, מסחר זעיר, הלוואות בריבית לגויים ועוד.

יהודי פרס נהגו לעלות לרגל לקברי הקדושים בפרס: קברי מרדכי ואסתר בהמדן, קבר דניאל בשושן, והמקום שבו נתגלתה להם סרח בת אשר בעיר בכראן שבמחוז איספהן.

על אף הקשיים בהם חיו יהודי פרס, שמרו יהודיה על קשר קבוע עם ארץ ישראל וארצות התפוצה. השדרי״ם מארץ ישראל הגיעו לפרס, עוררו לאהבת ציון ואספו כספים למוסדות תורה וחסד.

יד. בובארה

ארץ ומדינת בוכארה יושבת באסיה התיכונה, כשדרומית לה איראן, אפגניסטאן וסין, וצפונית לה הקיסרות הרוסית.

מסורת בידי תושבי בוכארה שיהודים התגוררו בה עוד בימי הבית הראשון, עם גלות עשרת השבטים. עדויות לישוב יהודי כבר במאה החמישית גילו ארכיאולוגים, כאשר על מצבות קבורה נמצאו שמות יהודיים מובהקים: ׳יעקב׳, ׳יוסף בר יעקב׳ ועוד. לדעת החוקר גיורא פוזיילוב, הנחשול המונגולי החריב את מרכזי היהודים באסיה התיכונה – ״החריבו בתי כנסיות ובתי קברות עתיקים, והיהודים נמלטו על נפשם״. התחדשות היישוב היהודי באיזור זה באה עם עליית שלטונו של האמיר תימור לנג במאה הי״ד. על יהודי בוכארה נגזר לחגור חבל סביב למותניהם, כסימן ליהדותם, והוטל עליהם מס-גולגולת שנגבה תוך כדי סטירת לחי שנועדה להשפילם (כך גם נהגו המוסלמים בקהילות נוספות).

לקראת סוף המאה הי״ח נעשה נסיון לאסלם את כל יהודי בוכארה. חלקם הפכו לאנוסים, והקפידו לשמור על מצוות התורה בסתר.

הדמות הרוחנית המרכזית של יהודי בוכארה הוא רבי יוסף ממאן. רבי יוסף הגיע לבוכארה ומצא שמצבה של הקהילה מבחינה רוחנית קשה מאד. הוא הנהיג את הקהילה, לימד תורה והכשיר כלי קודש ששירתו לאחריו כאישים ומנהיגים רוחניים. עיר מרכזית שבה היתה קהילה יהודית חשובה היא סמרקאנד. בקהילה זו פעלו הרבנים מולא בנימין, רבי יוסף הכהן כוג׳הינוף – שפתח בית מדרש עבור הדור הבא של המנהיגים הרוחניים. ראויים לציון העליות של יהודי בוכארה לארץ ישראל, שהתרחשו במספר גלים במאה הי״ט. במחציתה השניה של המאה הי״ט, בנו העולים מבוכארה בירושלים את שכונת ׳רחובות׳ (היא ׳שכונת הבוכרים׳).

גדולי חכמי בוכארה היו הרבנים: רבי יוסף מאמן – שהציל, כאמור, את יהדות בוכארה משקיעה רוחנית; רבי פינחס בן רבי יצחק הכהן מבגדאד – מתלמידי רבי יוסף מאמן; רבי חזקיה הכהן רבין – רבה של העדה בבוכארה; רבי שלמה מוסאיוב – ממיסדי שכונת הבוכרים בירושלים; רבי שמען חכם – אף הוא ממייסדי שכונת הבוכרים, ערך, תירגם והוציא לאור ספרים רבים; רבי אברהם אמינוף – רבם של יהודי בוכארה בארץ ישראל במשך שנים רבות.

טו. תימן

המסורת קובעת שראשוני היהודים בתימן הגיעו עוד בראשית ימי הבית הראשון, בימי שלמה המלך. אולם ידיעות ברורות קיימות רק מלאחר חורבן בית שני.

מיקומה הגיאוגרפי של תימן(בדרום חצי האי ערב), גרם שבמשך כל ימי תולדות היהודים בה, היו קשריה עם שאר קהילות ישראל רופף וחלש. אולם העיר עדן, השוכנת בדרום תימן, על חוף האוקיינוס ההודי, שימשה כמרכז בינלאומי, בשל מיקומה על נתיב המסחר בין הודו לארצות אגן הים התיכון. יהודים רבים שעסקו במסחר בנתיב זה עברו בה וחלקם אף השתקעו בה.

יהודי תימן, על אף בידודם ביחס לשאר קהילות ישראל שבתפוצות, קלטו מאוצרות הרוח של קהילות אחרות, אך מאוצרות רוחם הם – לא נודעו לשאר קהילות ישראל!

בתקופת הגאונים קיימו יהודי תימן קשר עם חכמי בבל, ומהם הגיע אליהם – ככל הנראה – התלמוד הבבלי. בימי הביניים, במאה ה- 13, היתה לרמב״ם השפעה גדולה ומעמיקה על יהודי תימן. ספרי הרמב״ם בהלכה ובמחשבה הגיעו לתימן עוד בחיי הרמב״ם, והם העמיקו לימוד וחקר בהם. בעיקר מפורסמת ׳איגרת תימן׳ אותה כתב הרמב״ם עבור יהודי תימן, ובה הוא מעודד ומחזק את הנרדפים בגזירות השמד. במאה ה- 16 הגיעה לתימן גם ספרות הקבלה: הזוהר וכתבי האר״י, עובדה המשתקפת בחלק מיצירתם של יהודי תימן.

יהודי תימן היו נתונים בכל תולדותיהם תחת לחץ בלתי פוסק של השפלות ורדיפות מן השליטים והחברה המוסלמית, במטרה להביא להתאסלמותם. רק לעתים רחוקות נהנו יהודי תימן מרגיעה יחסית (כגון במאות ה- 14-13 בימי השושלת הרסולית).

היהודים בתימן חיו בב- 1000 מקומות יישוב, כאשר כל קהילה מנתה מספר לא רב של נפשות. הקהילה הגדולה ביותר היתה בעיר צנעא, שמנתה כ- 6000 נפשות.

בראש כל קהילה עמד ׳מארי׳(=רב) ובית דין. כל הגברים והילדים הבנים ידעו קרוא וכתוב, ושלטו בלשון העברית.

עיקרה של יצירת תימן שנודעה לנו(שכן, ברובה עדיין בכתבי יד), הוא בתחום: המדרש, הלכה ושירה. מבין החכמים המפורסמים בתחום המדרש: רבי דוד בן עמרם עדני בעל ׳מדרש הגדול׳, זכריה בן שלמה הרופא בעל ׳מדרש החפץ׳, רבי שלוס שבזי בעל מדרש ׳חמדת ימים׳.

כן מפורסמים החכמים רבי שלום עדני, שכתב בחברון את פירושו הגדול למשנה ׳מלאכת שלמה׳, וזכריה אלצאהרי מחבר ׳ספר המוסר׳.

גדול משוררי תימן הוא רבי שלום שבזי, שיבולו הספרותי בתחום השירה גדול. גדול המקובלים הוא רבי שלום שרעבי, שעלה לארץ ישראל והיה מראשי המקובלים בה.

מרבני תימן המאוחרים והפוריים נודע רבי יחיא צאלח, שכתב שאלות ותשובות לרוב, ופירוש לסידור ׳תכלאל׳.

בסוף המאה ה-19 החלו יהודי תימן לעלות לארץ ישראל [על כך ראה בפרק: הזיקה והעליות לארץ ישראל].