מיספר היהודים, פיזורם הגיאוגראפי וריכוזיהם

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה

מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

מיספר היהודים, פיזורם הגיאוגראפי וריכוזיהם

בארצות המגרב לא נהגו לערוך מיפקדי־אוכלוסין כלליים — אלה נערכו לראשונה בתחילת המאה ה־20, ומשום כך אין בידינו נתונים מדוייקים על מיספר היהודים, על גודל הקהילות השונות או על הרכבן החברתי במאות קודמות. גם לא נוכל לעמוד על הגודל היחסי של הקיבוצים היהודיים בחמש ארצות המגרב, ובמיוחד במאה ה־19, שבמהלכה התרחשו תנודות מפליגות. אף־על־פי־כן, מן הידיעות שבידינו עולות שלוש עובדות־יסוד:

הריכוז היהודי הגדול באפריקה הצפונית היה במארוקו. יותר ממחצית האוכלוסיה היהודית במגרב (ויש הגורסים אפילו עד שני שלישים) ישבה במארוקו. האומדנים לגבי ראשית המאה נעים בין 50,000 ל־100,000 נפש. הקהילה השניה בגודלה היתה זו של תוניסיה(כשתי רבבות בראשית המאה ה־19) ואילו באלג׳יריה, במצריים ובלוב ישבו רק כמה אלפי יהודים בראשית המאה ה־19 (באלג׳יריה אולי כרבבה וחצי). יחס זה השתנה עם גידול האוכלוסיה היהודית במצריים ובאלג׳יריה בעקבות התמורות הפוליטיות שהתחוללו שם כבר במחצית הראשונה של המאה ה־19 (במיוחד באלג׳יריה), וההגירה היהודית שבאה בעקבות

רוב היהודים בארצות אלה התרכזו בערים הגדולות. החל בתקופת הכיבוש הערבי ישבו רוב היהודים בערים המרכזיות של אפריקה הצפונית, ולעתים היוו חלק ניכר מכלל תושביהן. מגמה זו נמשכה עד המאה ה־19 והתגברה עוד יותר בסופה ובתחילת המאה ה־20. במצריים, שאוכלוסייתה היהודית מנתה באמצע המאה ה־19 כ־7,000 נפש, ישבו כ־5,000 מהם בשתי הערים קהיר ואלכסנדריה.

למרות ריכוזיות זו, היתה אוכלוסיה יהודית גם בעשרות ובמאות עיירות וכפרים, ולעתים לא עלה מיספר היהודים בכל אחד מהם על עשרות אחדות. תופעה זו בלטה במיוחד במארוקו.

בערים הגדולות ישבו היהודים בשכונה או ברחוב משלהם ״אף כי יוכלו לשבת בכל רחבי העיר באין מעצור, בכל־זאת הרוב מהם יגורו בחלק מיוחד הנקרא רובע או רחוב היהודים״(אפרים דיינארד, מסע בארץ הקדם, פרסבורג, תרמ״ב, עמי 18). אלה שישבו מחוץ לשכונה היהודית היו בדק״כלל סוחרים הקשורים בעסקים עם סוחרים מוסלמים ובמיוחד עם הסוחרים הזרים מאירופה. באזורים הכפריים חיו היהודים בקרב החברה הערבית או הברברית, ובכמה כפרים אף היוו את עיקר האוכלוסיה כולה. להלן נעמוד על כמה מן המאפיינים המיוחדים לכל ארץ: סקירת מפת פיזורו של בית־ישראל במארוקו על שכבותיו החברתיות והכלכליות, ועיון בעולמו התרבותי והרוחני, מגלה שלוש חטיבות מישנה מוגדרות למדי: א) תושבי ערי החוף הים־תיכוני והאטלנטי או בסמוך לו, כגון אגדיר, מוגדור, אזמור, מאזאגאן, אספי, סלא, לעראייש, טנג׳יר, תיטואן, סבתה, מליליה ועוד. ערים אלו קיימו משך תקופות ארוכות קשרי מיסחר ותרבות נמרצים עם ספרד ועם אנגליה, והדבר נתן אותותיו בחיי תושביהן. חלק ניכר מן היהודים שהגיעו מאירופה — אם כמגורשים, אם כמהגרים, אם כאנוסים שחזרו ליהדות במארוקו ואם כסוחרים שבאו מרצונם — בחרו לשבת בערים אלו ולהמשיך בקשרי חברה וכלכלה עם ארצות אירופה ועם הקהילות היהודיות שם. אך רובו של היישוב היהודי במארוקו עד ראשית המאה ה־20 המשיך להתרכז בשני אזורים עיקריים. ב) יהודי מרכז הארץ יושבי הערים פאס, מכנאס, צפרו והמרכזים בצפון־מזרח — תאזה, גרציף, דבדו ואוז׳דה. אף כאן נקלטו מגורשים לא מעטים, בצד התושבים הוותיקים. ג) יושבי דרום המדינה על שתי השלוחות: המערבית — ובה מראכש כעיר ראשה, והמזרחית — מחוז תאפילאלת על גדות נהר זיז ויושבי העמקים סוס, דרע, ודאדס. באזורים אלה נמצאו מאות כפרים ועיירות שבהם ישבו יהודים רבים.

אנו רשאים להניח, שבראשית המאה ה־19 ישבו בכל אחד מן האזורים האלה כשליש מן האוכלוסיה הכוללת של יהודי מארוקו. מיספר הנפשות בכל מקום היה תלוי באופיו של היישוב. במרכזים העירוניים הגדולים ישבו כמה אלפים בכל אחד (בין 1000 ל־5000 נפש), ואילו בערים הקטנות — כגון צפרו בצפון הארץ, אזמור בחוף האוקינוס האטלנטי ודמנאת בדרום — כמה מאות בכל אחת. לעומת זאת, ישבו בכל אחד מן הכפרים כמה עשרות נפשות, והיו מקומות שבקושי ניתן היה למצוא בהם מניין של גברים לצורך קיום תפילה בציבור.

בתקופה זו החל תהליך שילך ויגבר בסוף המאה ה־19 — נהירה של רבים מבני הכפרים והעיירות הקטנות לערים, תהליך שיגרום לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. בצד שיכבה קטנה שריכזה בידיה את הפעילות הכלכלית, ואשר מקרב בניה באו מנהיגי הקהילה ורבניה, מצטופפים ונדחקים עשרות אלפי יהודים בשטח המצומצם של השכונות היהודיות, בתנאים קשים. על אלה נוספו מכות מידי שמיים, השכיחות באותם זמנים — בצורות, רעב ומגיפות. בשלב הראשון של תהליך־המעבר מן הכפרים לערים, פנו היהודים לערי פנים הארץ, מראכש ודמנאת בדרום, פאס מכנאס בצפון¡ רק לאחר מכן החלו עוברים לערי החוף. באמצע המאה ה־19 הם היוו כ־25 — 40 אחוזים מאוכלוסיית טנג׳יר, תיטואן, קזבלנקה ומוגדור, למרות היותם 7 אחוזים בלבד מן האוכלוסיה הכללית. מאידך, היו שהרחיקו לכת והיגרו החל באמצע המאה ה־19 למצריים ולארץ־ישראל, או למקומות שבהם נפתחו בפניהם הזדמנויות חדשות כגון גיברלטר, אלג׳יריה ואף אנגליה, והיו מהם שהגיעו לארצות־הברית ולדרום אמריקה.