מפתחות לתטואן

• 
• אבא, חזרת, אני כל-כך שמח שחזרת,
• היה מסוכן קצת בני, אבל הכול בסדר,
• מכרת את כל הבתים?
• כן, אפילו האחרון, אני צריך רק למסור את המפתח לקונה כאן בסאוטה והוא ייתן לי את הכסף, אחר-כך ניסע באנייה.
• באנייה? חשבתי במטוס,
• קודם באנייה לאַלְחָסִירַס, אנחנו נוסעים לישראל, פה כבר אפשר לומר את המילה ישראל, אחר-כך כשנגיע למרסיי נטוס במטוס,
• ואיך יהיה שם אבא,
• כולם יהיו יהודים, כמונו,
• ואיך אנחנו?
• כמוהם, כל הילדים בבית-הספר יהיו יהודים, כל החנויות יהיו של יהודים, כל האנשים ברחוב יהיו יהודים, אף אחד לא יקרא לך יהודי יותר, כי כולם יהיו יהודים,
• טוב, אבא,
• אל תדאג בני, הייתי שם לפני שנתיים וזה משהו נפלא, כל האנשים שם הם באמת יהודים,
• אין ערבים בכלל?
• אין ערבים בכלל. כולם יהודים, ועכשיו אתה יכול ללכת לישון, מחר מחכה לנו יום ארוך.

Benzimrao

אני לא יודע מה קורה לכם לבוא לבקר אותי ולראיין אותי כאן, בנזימראו, בסך-הכול כפר קטן באמזונס, שבט קטן, ללא עתיד, הנה, הם כמו כולם הולכים ועוזבים את המקום, הם הולכים ללמוד רפואה, אומרים שבמשפחה הזאת זורם דם של רופאים שכבר אלי בן זמרה במאה השש-עשרה היה רופא, וכשהוא הגיע עם אחיו לתטואן, כן שם בצפון מרוקו ליד ספרד, הוא הביא את אחיו על גבו כי הוא מת לו

בדרך, אהר-כך היה למרפא בעיירה המוקמת באותם ימים, זמנים רחוקים, אתה שואל על הקמת השבט, הדבר הוא די פשוט, זה קרה ב1850-, מואיסֶס בן זמרה הגיע לברזיל מתטואן על מנת להביא כסף למשפחתו, ובאחת מן העבודות הגיע למקום הזה, זימראו, כך הוא נקרא היום, כאן הוא החליט לחיות, מדי שנתיים-שלוש היה עוזב ונוסע לעירו וחוזר, כאן הוא נשא עשרים ואחת נשים מן המקום, ונולדו לו מאה

ילדים, זו התחלת השבט, כל הילדים עוברים טכס ברית-מילה, ולבכור תמיד קוראים מואיס, לא, לא מואיסס, כי מואיסס יש רק אחד, והוא אב השבט, בגיל שישים הוא נעלם ולא חזר יותר, הוא אמר לנו שיחזור ביום מן הימים ואנחנו עדיין מחכים לו, הוא היה איש חזק מאוד ודיבר שפה מיוחדת אותה אנחנו מדברים עד היום, סוג של ספרדית מתובלת עם פורטוגזית, קוראים לשתפנו חַגֵטַאו, אבל היום כבר כולם מדברים פורטוגזית, עשינו כאן בית-ספר ששמו אליאנסה, כי כך הוא ציווה לנו באחד מן המסעות שמהם חזר, והוא אמר לנו להתכונן יום אחד לנסוע לירושלים, כן, לירושלים, לא לתטואן, הוא תמיד אמר שהעתיד הוא ירושלים, כך עובדת התורה שלו מדור לדור במקום הזה, המקום המיוחד הזה בו אף פעם אין הצפות של גשם, כאשר כמה מטרים מכאן הכול הופך לנהרות, אני לא יודע איך הוא מצא את השטח הקטן הזה, קורה שאנחנו מוקפים מים לפעמים כמה חודשים, פעם זה נמשך יותר משנתיים, אבל כמובן הכול גדל כאן בעצים האלה, ואוכל אף פעם לא חסר לנו, כמו בתטואן, כך אמרו לי שתמיד שם היה אוכל לכולם, או כמעט תמיד, כנראה שמואיסס הגדול הביא לכאן את הברכה שלו, ראיתי באמת שם, כשהייתי בתטואן את פסאז' בן זמרה, מן הבתים שבנו בני משפחתו שם, אתה אומר שאתה ממשפחת בן זמרה, אתה

נולדת בתטואן, זה מאוד מעניין, אבל בשבילנו כל העניין הזה הוא היסטוריה, אני לא יכול להבין למה אדם יעזוב אדמה פורייה כמו שלנו כדי ללכת לעיר כלשהי, לברזיליה, או לסאו פאולו, אבל זה מה שקורה

לבני שבטי, הם הולכים ואחרי כמה שנים חוזרים עם תואר של רופא, היית מאמין, בשביל מה בן-אדם צריך תואר של רופא, והם רוצים לרפא אותי אני לא יודע ממה, אני כבר בן שמונים וחמש, ואם אני חולה

או מישהו מבני השבט חולים אנחנו לוקחים כמה עלים מערבבים אותם עם המנגו הטהור ומכינים לנו משקה לרפואה, אבל כל המלומדים שלנו נהיים להם רופאים כאלה חשובים, יש להם עניבות במקום חצים, והם כמובן נורא חכמים, אם אנחנו מתנגדים למשטר הקיים זה מפני שהם פשוט רוצים לחסל את הג׳ונגל, הם רוצים לחסל את כל האינדיאנים, האינדיאנים די תמימים כאן בין העצים, הם לא מבינים את האיש הלבן, הם באמת חושבים שאם יישארו במקומם הדחפורים, הריסוסים, החיסונים והתרופות לא יבואו להרוג אותם, הם חושבים שהם יחזירו להם טובה תחת טובה, האינדיאנים הולכים ונעלמים, הולכים ונחנקים, אני יודע שיש שמועות שאני אחראי לפעולות טרור, זה לא נכון, איני אחראי ואיני מצדיק אותן, אך אני בהחלט מבין אותן, ואם מישהו יעשה פעולה כזאת אתן לו מחסה בשבטי, ואם זה יהיה בן שלי לא אסגיר אותו למשטרה, או לצבא, יש יותר ויותר צבא, כאן בזימראו, שם בברזיליה ובסאו פאולו הם מדברים על דמוקרטיה ועל חופש הפרט ועל התחממות כדור הארץ אך ברגע שאתה יוצא מן הפרברים של הערים האלה מה נשאר לך? כלום?

לא על זה אתה רוצה לשמוע, את חושב שאני נושא איזה סוד כמוס על תטואן, שאני יודע משהו שאתה לא יודע, זה לא כך, ייתכן שמואיסס בן זמרה שלח מכתבים, אף שקשה להאמין, שהוא שלח משהו מן המקום הזה לפני מאה שנה, ייתכן שהיו לו צאצאים גם בתטואן, איני יודע על זה, בעצם עד לפני כמה שנים תטואן לא הייתה שונה במחשבתי מן האימפריה האצטקית, משהו דמיוני מן העבר, האמנתי כמובן שזה קיים,

אם אני רוצה לבקר שם, אולי… הייתי פעם בסאו פאולו, האמת זה לא ממש הרשים אותי, לקחו אותי אפילו למוזיאון, אחד מן הנכדים הרופאים שלי, אני לא יודע מה זה כל-כך טוב, החדרים היו מחניקים והריח של הצבע מאוד הפריע לנשימתי, אז עד לתטואן, לטוס במטוסים הגדולים והגסים האלה, בשביל מה, חוץ מזה אני יכול לראות את תטואן כאן, אני יכול להסתובב ברחובותיה מכאן, מתי שאני רוצה, יש לי אפילו מפה, אני מכיר את הים התיכון, מכאן, זו מפה שצייר על אבן הסבא שלי, אני יודע בדיוק כמה זמן ייקח לי להגיע ברגל מן החודריה ועד ריו מרטין, הים הקרוב, אני עושה את הדרך הזאת לפעמים, אני יוצא בבוקר מביתי וחוזר לקראת ערב, כולם יודעים שבאותו יום אני במסע לתטואן, לא, כמובן, איני זז מן האוהל שלי, אבל כולם יודעים שבאותו יום אסור להם להפריע לי, כן, ביום הראשון של חודש אוקטובר, או לפעמים כמה ימים אחרי זה, אני קובע את זה אנחנו עושים צום, זה יום כיפור, אני יודע שזה מן היהודים, זה לא ענייני, אנחנו מתפללים לשנה עם מעט גשמים, שהנהר כאן ליד לא יוצף ולא יגרום נזקים, ואנחנו גם מתפללים שהצבא לא יפריע לנו וייתן לנו לחיות את חיינו, אולי זה מה שנשאר מן העניין, אנחנו גם נחים בשבת ומדליקים נרות יום בשבוע, את זה תשאל את הנשים, הן יודעות יותר טוב ממני, אבל אני גם יודע שבעצם אף אחד כאן הוא לא יהודי, הרי האימהות הן כולן אינדיאניות, אז אל תנסה עכשיו לשכנע אותי להיות יהודי, כבר היה כאן איזה גרינגו שניסה לגייר אותי, אנחנו אינדיאנים, אינדיאנים מתטואן אבל אינדיאנים, אם אתה רוצה אתה יכול לאכול אתנו ארוחת ערב.