אגאדיר…..Agadir

ראשית הפרוטקטורט הצרפתי

ב־1912 באלז׳זירס קיבלה צרפת את החסות על מרוקו, וכבר בתחילת הפרוסקטורט הצרפתי, עם התמנותו של הגנרל ליאוטה (Général Lyautey) למושל מרוקו תשנה מרוקו את פרצופה. אגדיר גם כן. ב־14 ביוני 1913 התנוסס מעל הקסבה הדגל הצרפתי לצדו של הדגל המרוקני, ובעיר דרים פחות מ־1,000 תושבים.

וחרף זאת פרצה המלחמה נגד הגרמנים. ב־1920 דרום מרוקו עדיין לא הייתה מקום מבטחים. שבטים רבים היו עוינים את השלטון הצרפתי, ובין הפציפיסטים היה כומר צבאי, האב סור׳ (Abbé Souris), שניסה בכל כוחו לרכך את הלבבות.

אחר השכנת השלום הוקם במקום בסים צבאי של חיל האוויר הצרפתי, והתחיל להתפתח ענף המשלוחים בדואר אוויר. ב־1918 הגשים פ״ר־ז׳ורז׳ לטקואר (Pierre-Georges Latécoère) חלום: קו אווירי צרפת־סנגל דרך ספרד ומרוקו. המטוסים, וביניהם מסוסיהם של סנט אקזופר  (Saint Exupéry ושל מרמוז (Mermoz), נחתו במקום לעתים קרובות לחניית ביניים לפני חציית האוקיינוס האטלנטי. כשה״טקס׳ מפריז" עמד להגיע, הדליקו מדורות לסימון שדה הנחיתה. גם הותקן קו טלפון אגדיר-פורט־ליאוטה (Agadir- Port-Lyautey), ובין השנים 1927-1923 הקימה האדמיניסטרציה של הפרוטקטורט את המועצה לעבודות ציבוריות וניהלה עבודות תשתית גדולות במזח העתיק שבחוף הים. הנמל העתידי יפתח את כלכלת האזור הנפתח לחלוצים. אלה לרוב אנשי צבא ותיקים, יזמים, סוחרים, מסעדנים ונהגי משאיות המתגוררים בצריפים על חוף הים בסגנון  far west אמריקני. זו גם תחילת ההגירה של כמה יהודים בעלי תעוזה המבינים כ׳ כאן יפרח העתיד.

בשעות הלילה של 11 בספטמבר 1927 הגיע לאגדיר במונית חוקר צעיר מחופש לאישה ברברית. שמו מישל ו״שאנז׳ (Vieuchange Michel). עייף ומותש מן הדיזנטריה שלקה בה במרקש, יסיים את ימיו בזרועות הרופא היחיד בעיר, ד״ר גוטייה (Dr Gauthier), ויהיה מראשוני הנקברים בה לרגלי הקסבה. מרישומי! של ו״שאנז׳, בדומה לאלה של שארל פוקו, עולה תמונה מדויקת של האזור לא רק מבחינת הטופוגרפיה אלא גם מבחינת המידע בדבר החקלאות והפיתוח של המקום. השדות הרחבים, האדמה הדשנה והאקלים המצוין הניבו תוצרת חקלאית עשירה ומגוונת. בחלוף כעשור תגיע התוצרת החקלאית, פרות הדר וירקות, ל־20,000 טונות בשנה. גם גידול הפרחים ויצואם לאירופה היו ענפים משגשגים. בצפון כף זי׳ר ובדרום כף ז'ובי שוכן המפרץ המבורך במיוחד בדגה, ובמערב מגנים עליו מימיהם החמימים של האיים הקנר״ם. בכתב העת Notre Maroc התפרסמו תמונות המעידות על בניית הנמל, לב לבה של הפריחה הכלכלית. מפעלים צרפתיים שיגרו מומחים, מהנדסים ובנאים, ואלה התגייסו בשמחה לאתגר יש מאין.

אדריכלים בעלי שם עולמי' הגיעו לעיר מכל העולם, בעיקר מצרפת, וביקשו להעניק צביון עיצוב׳ מיוחד במינו לעיר החדשה. הרי זו ״פנינת עמק הסוס״, בירתה המוצהרת. בנקודה הדרומית של מרוקו האקזוטית הם חלמו להקים מקום מפלס מהמולת החיים, משום שבו יחברו השלום והשלווה ונועם החיים. ואכן, הם בנו עיר הפונה למקווה הימים הגדול, לאוקיינוס האטלנט׳, עיר שמכל רחוב בה אתה נושם את הים, חש את קרבתו. הרוח הלוטפנית הגיעה אל חדרי השינה והקלה את החום הכבד של ימות הקיץ הלוהטים. על אחת הרמות מעל חוף הים החלו להתנוסס בנייני דירות. אט אט היגרו לשם דיירי הצריפים שהתגוררו סביב המעיין של הפורטוגזים, באזור פונטי. מאחור, בעמק הסום, חידשו חלוצים חקלאיים את גן ההספרידות, ותפוחי הזהב יהפכו למציאות מסחרית. יזם הובלות שהחל את דרכו בצנעה ב־1927התגלה כאיש עסקים מבריק. שמו פרננד ברוטל (Fernand Barutel), ויחד עם המסעדן פול גוט״ה (Paul Gauthier) וחלוצים נוטפים הוא הגרעין הראשון של בוני העיר. לימים יעניקו את שמם לבנייני מגורים או למשרדים ולבתי מלון. מועדון ריקודים ובית־קפה־מסעדה בשם ״לה סירן״(La Sirène) נבנה בצריף אשר לימים ימיר את שמו ל״לה קזינו״ (Le Casino) או ״לה רזרב״ (La Réserve),

אך לא ימיר את מקומו. גורל משונה עתיד לפקוד אותו.