נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012
עלילת 'אל-אקצא בסכנה'
דיוקנו של שקר
"לְמַעַן צִיון לא אֶחֱ שֶה ולְמַעַן יְרּושָלם לא אֶשְקוֹט …" )ישעיה סב, א(
להלן הקישור לספר באינטרנט :
http://jcpa.org.il/wp-content/uploads/2013/11/El-Akza.pdf
נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012
הקדמה
עלילת הדם המודרנית – 'אל-אקצא בסכנה', שורשיה, מאפייניה וביטוייה השונים הם שעומדים במרכזו של ספר מחקרי זה. העלילה מכוונת נגד מדינת ישראל, התנועה הציונית והעם היהודי. היא הפכה להיות מקובלת ורווחת בשיח המוסלמי, הערבי והפלסטיני, ומתקבלת שם על ידי רבים מאוד כאמת צרופה. מחקר זה מפריך את העלילה, מצביע על מטרותיה ומתריע על סכנותיה המרובות ליחסי יהודים ומוסלמים
. שורשי השקר
עלילת הכזב: 'אל-אקצא בסכנה' גורסת שמדינת ישראל פועלת כדי למוטט את מסגדי הר הבית ולבנות תחתיהם את בית המקדש השלישי. שורשי השקר נטועים הרחק בימי 'המופתי הגדול' חאג' אמין אל-חוסייני, בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, אך הוא הועצם מאוד בשנים האחרונות והפך מקובל ורווח בשיח המוסלמי, הערבי והפלסטיני.
הערת המחבר : בכל מקום שבו יינקט המינוח "מסגדי הר הבית", הכוונה למסגד אל-אקצא ולכיפת הסלע שלא הוקמה כמסגד, אך בפועל משמשת למטרה זו מדי פעם, ומכונה כך. בפי המוסלמים הר הבית, או מתחם אל-אקצא הוא אל-חרם אל-שריף.
היפוכה של האמת מחקר זה מפריך את העלילה ומצייר את דיוקנה, שורשיה, ביטוייה השונים, מטרותיה וסכנותיה המרובות ליחסי יהודים ומוסלמים
לעלילת 'אל-אקצא בסכנה' לא זו בלבד שאין בסיס, אלא שבחינה מדוקדקת של העובדות מעלה כי דווקא בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי והשלישי בקדושתו בלבד לדת המוסלמית, נקטה מדינת ישראל את הוויתור הגדול ביותר של בני דת אחת כלפי דת אחרת מאז ומעולם, כאשר נמנעה מלממש את זכות התפילה של יהודים במקום והפקידה את ניהולו בידי רשויות הוואקף. לאורך השנים כורסם הסטטוס קוו שנקבע בהר הבית ב-1967 לרעת הצד היהודי. כיום מוגבלים גם ביקורי יהודים בהר, ושטחי התפילה של המוסלמים התרחבו באופן ניכר. יתר על כן – לאורך ההיסטוריה, דתות ועמים שכבשו את ירושלים הרסו את מוקדי הפולחן ובתי התפילה של קודמיהם, והסבו אותם למקומות תפילה בעבורם. כך נהגו המוסלמים והנוצרים אלה עם אלה. כאשר ירושלים עברה מיד ליד, הן המוסלמים הן הנוצרים מנעו מהיהודים לאורך כ-1900 שנה את הגישה למקום הקדוש ביותר בעבורם – הר הבית.
כ-600 שנות שלטון רומי וביזנטי ולאחר מכן כ-1300 שנות שלטון מוסלמי.
לעומת זאת, כשישראל כבשה את העיר העתיקה של ירושלים בשנת 1967, היא נקטה מדיניות שונה; הותירה את המתחם בניהול דתי מוסלמי וביצעה תיקון זעיר בלבד של העוול ההיסטורי: מתן גישה ליהודים (ולבני דתות נוספות) להר הבית, אך תוך שלילת זכותם של היהודים להתפלל במקום. רק הכותל המערבי הופקד בניהול יהודי ובידיים יהודיות.
הערת המחבר :למשל הפיכת כיפת הסלע לכנסייה נוצרית בשם 'טמפלום דומיני' עם הכיבוש הצלבני, והפיכת כנסיית סנטה אנה ל'מדרסה צלאחיה' עם הכיבוש של צלאח אל-דין.
העלילה כמכשיר לחיזוק חזון החליפות המוסלמית העולמית
אחדים מסוכני עלילת 'אל-אקצא בסכנה' בארץ ובעולם משתמשים בה כדי לחזק את חזון החליפות המוסלמית העולמית, שבירתה ירושלים – אותו הם מפיצים. הרעיון מאיים כידוע על מדינות רבות באירופה, שהמוני מהגרים מוסלמים קבעו בהן לאחרונה את מקום מגוריהם.
הכלל הישראלי: אין חופרים מתחת להר הבית
מאז אוחדו שני חלקי ירושלים ב-1967 שבה ועלתה הטענה שמסגד )מתחם) אל-אקצא נמצא בסכנה. כמעט תמיד הושמעו הדברים כתגובה לחפירות ארכיאולוגיות או פעולות בנייה שמדינת ישראל ורשויותיה ניהלו סביב הר הבית. כמעט תמיד נלוותה לטענה הסתה קשה שבמרכזה הקביעה שמדינת ישראל מתכוונת להרוס את מתחם אל-אקצא (מקום התפילה השלישי בחשיבותו באסלאם), והמאמינים נקראו לבוא ולהגן בגופם על המסגד. הסתה זו הביאה פעמים רבות למהומות ולאירועים אלימים.
בדיקה עובדתית ופרטנית של הטענות שהושמעו על ידי המוסלמים ביחס לשמונה אתרים מרכזיים ברדיוס של כקילומטר סביב הר הבית, מגלה שלטענות אין בסיס או אחיזה במציאות
יתרה מזאת: לאורך כל שנות שלטונה בירושלים המאוחדת וקודשיה, הקפידה מדינת ישראל שלא לבצע חפירות ארכיאולוגיות מתחת להר הבית. החפירות התנהלו לאורך כותלי הר הבית, או במרחק של עשרות עד מאות מטרים מכותלי ההר. למעט פעם אחת (ב-1981(מעולם לא חרגה החפירה אל מתחת להר הבית, וגם אז מטרתה לא היתה למוטט את המסגדים. החריגה האמורה היתה בבחינת יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. היא הופסקה בהנחיית ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, והמצב הוחזר לקדמותו.
ביטויי העלילה
למרות שעלילת 'אל-אקצא בסכנה' מופרכת מיסודה, ואף שחלק ממפיציה יודעים זאת, היא מתקבלת היום על ידי מיליוני מוסלמים ברחבי העולם כאילו היתה אמת צרופה, וההתייחסות אליה חרגה זה מכבר מתחום הרציונל. ביטוייה וגילוייה של עלילת 'אל-אקצא בסכנה' רבים וקשים, והם מגבירים מאוד את השנאה, החרדה והאיבה בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי. לא פעם מדובר בהסתה קשה שאיומים בג'יהאד – מלחמה ושפך דם נלווים אליה. לעתים מדובר ב"קריקטורות" שבהן נראים נחשים ותמנונים מעוטרים בסמלים יהודיים, כשהם שולחים את זרועותיהם או מטפסים על גבי המסגדים. בפעמים אחרות מציירת העלילה את דמות היהודים ברוח ה'דר שטירמר' – עיתונה של המפלגה הנאצית בגרמניה – כשהם חופרים כעכברים או כחולדות מתחת למסגדי הר הבית. פעם אחת מואשמת ישראל כי היא חותרת לחולל רעידת אדמה מלאכותית שתפיל את מסגדי ההר, ובפעם אחרת מבהירים בכירי אנשי הדת או המדינאים המוסלמים או הפלסטיניים, כי לא יהססו 'להקריב דם זך וטהור', ואף להפוך לשהידים כדי להגן על אל-אקצא. בעלילת 'אל-אקצא בסכנה' משולבים לא פעם מוטיבים אנטישמיים מובהקים, כמו אלה הלקוחים מ'הפרוטוקולים של זקני ציון' בדבר "מזימות" היהודים להשתלט לא רק על פלסטין, אלא על העולם כולו
ישראל מונעת פגיעה במסגדים אך מואשמת בפגיעה בהם
למרבה האבסורד, רשויות הביטחון של מדינת ישראל שפועלות ללא הרף כדי להגן על המסגדים ועל שלמותם, מואשמות לא פעם בכך שהיו שותפות ואף יזמו פעולות שנועדו לפגוע במסגדי הר הבית. כך, למשל, בפרשת ההצתה באל-אקצא ב-1969, או בעת שאלן גודמן פתח ביריות בהר ב-1982.
אירועים ותכניות מסוג זה, פרי מעשיהם ומוחם הקודח של קיצונים יהודים או נוצרים, שמדינת ישראל עוצרת, שופטת וכולאת אותם, מנוצלים על ידי המוסלמים כדי לארגן מסעות ענק של גיוס כספים והון לטובת המסגדים וחצרותיהם, וכדי להסית נגד מדינת ישראל והעם היהודי.
מוסלמים רבים אינם מפרידים בין מדינת ישראל וזרועותיה השלטוניות, שעושות הכול כדי להגן על מסגדי הר הבית, לבין גורמים יהודיים קיצוניים ושוליים החותרים לפגוע בהם. הם רואים בפעילות הגורמים הללו ובפעילות חוגים רחבים יותר העוסקים בהוויית המקדש ותודעת הר הבית (ללא כוונת פגיעה במסגדים) מסכת אחת שמשקפת גם את גישתם של השלטון ושל מדינת ישראל. לראייה זו אין כל ביסוס במציאות. היא תערובת של דמיון פרוע, סילופים היסטוריים והונאה למטרות פוליטיות