עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי

פיתה, זעטר וגבינה מלוחה

גרנו שוב על יד עקיבא אזולאי. עקיבא ואני עברנו ללמוד בתלמוד תורה ספרדי; עקיבא היה בכיתה ג׳. מנהל בית הספר היה אבישר, ולאחר מכן חנניה מזרחי. מחנכו היה אדון ג׳לסמן. המורה לציור היה אדון מני, המפורסם בכובעו(״טרבוש״) ובשפמו הבולט, וכן המורה פררה והשמש סרי. עקיבא נחשב לתלמיד טוב. הוא הצטיין בעיקר במקצועות הקודש, שאביו השקיע בו ולימד אותו. יום הלימודים היה יום ארוך. לבית הספר היינו "מגיעים מצוידים בפיתה, שמן זית, זעטר וגבינה מלוחה. על תנאי הבריאות בבית הספר זכור לי כי מאוד הקפידו. נפוצה אז מחלת העיניים ״גרענת״; כל יום בבוקר, לפני כניסתנו לכיתה, טפטפו בעיניים טיפות וגם מרחו את העפעפיים באבן ירוקה, שהייתה צורבת 1כואבת. את השיער גילחו וסיפרו, מפני מחלת "הגזזת״; פעמיים בשבוע התרחצנו בשריה־אל־עתיקה, שם הייתה מקלחת ציבורית וסבון"פינק״ אדום, ומי שלא עבר את כל התהליך הזה, לא נכנס לכיתה.

״החאלקה״

עקיבא זכה באופן מיוחד בחגיגת בר־המצווה: כפי שהסברתי, עקיבא היה ילד מושאל בשל אריכות ימיו, כמעשה חנה בשילה. כל השכנים הרגישו חובה להשתתף בשמחתו של עקיבא, בנו יחידו של רבי דוד אזולאי. ביום רביעי, יום לפני הבר־מצווה, היה טקס התספורות. עקיבא הלך למקווה כדי להיטהר מכל חטא. את התספורת, ה״חאלקה״, עשו בבית בשירה, בריקודים ובאכילה. כל השכנות עזרו באפיית העוגות המקוריות המרוקניות ה״פזאולוס״, העוגה המגולגלת המסמלת את השמחה, ״הקורביה״, התישפישתיל ועוד. הדרוש נלמד אצל רבי מאיר חמו ונאמר בפני קהל עם. הסוכריות הלבנות, הממולאות בשקדים, פוזרו מעל ראשי המתפללים, כשילדים תפסו חלק נכבד בליקוט הסוכריות מהרצפה. ארוחת הצהריים החגיגית נערכה בביתו של יוסף אזולאי – מיני סלטים ומיני המינים, מעשה־ידן הטובה של טובי המבשלות. הרב מאיר חמו, שהיה אחראי על הכנת עקיבא לדרשת הבר־מצווה, הוא אחד מהרבנים שעיצבו את דמותו של עקיבא בילדותו. הרב מאיר חמו, מאחרוני עוזבי העיר העתיקה ב־1948, החזיק בידיו רשימה של אחרוני הרוגי העיר העתיקה, שהובאו לקבורה על ידו. בזכות רשימה זו אותר מקום קבורתם אחרי מלחמת ששת הימים.

פטירתו של רבי דוד אזולאי

המקרה המרגש ביותר היה יום פטירתו של רבי דוד אזולאי. הסבא נפטר בערב ההילולה של בר־יוחאי, בשיבה טובה, בשנת 1921. הוא נקבר בהר הזיתים, במרחק של 20 מטר מהדלת הנמצאת על יד קבר ״יד אבשלום״, בצד שמאל, תחת העץ (הקבר היום לא נמצא).

לקהילת המערביים הייתה פטירת רבי דוד אבידה, בשל תוארו ומעמדו. עקיבא, בן השמונה, גילה סימני בגרות לאחר פטירת אביו. בשל מותו של האב, רבי דוד, היה על האם לצאת לעבודה. את פרנסתה מצאה בבית היתומים "דיסקין״, בנחלת שבעה, בבית עמיאל. מנהלו היה הרב מוטל. הוא העסיק רבים מהעדה המערבית, כמו: דוד קדוש האופה, הכובסת עישה, פועלות הניקיון סולטנה אלגז וסוליקה, המבשלת זוהרה ועוד… לא הייתה הסתדרות שתעמוד לימין העובדים, והעובדים נאלצו לעבוד משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות, וחלילה לעובדים להיעדר מהעבודה אפילו ליום אחד, שכן, אם ייעדרו, ימצאו עצמם בלי עבודה. בשנת 1929 עבר מוסד בית היתומים ״דיסקין״ מנחלת שבעה לשכונת גבעת שאול, ואתו עברו רוב העובדים לגור בשכונה זו, וכן עקיבא והמשפחה. עקיבא המשיך ללמוד עד גיל שלוש־עשרה, ולאחר שסיים את הלימודים החליט, כי עליו לשאת בעול הפרנסה ולעזור לאמו. עבודתו הראשונה היתה תיקון פרימוסים ופטיפונים בעלי ידית אחת, ״מנואלה", ומעסיקו הראשון היה שלמה טביילי. עקיבא ניסה ללמוד גם את מקצוע הנגרות, ומעסיקו, שנקרא גוזז, ניסה להחדיר בו מקצוע זה. במיוחד היה מרוצה ממנו שלמה בחבוט, המפורסם במתקני הפרימוסים; בין עבודה לעבודה היה עקיבא מתארגן עם קבוצות נערים להגנה על ביטחון העיר ועל ביטחון השכונה. סימני מנהיגות ניכרו בו כבר אז. כך מצא עצמו בתקרית רצינית עם ערבי. בעקבות פציעתו של הערבי היה עקיבא מבוקש על ידי בני משפחת הערבי, שרצו לנקום בו. הוא היה אז בן 16. אמו החליטה להגלותו למרוקו כדי להציל חייו.

חסרונו של עקיבא בסביבה היה מורגש באופן מיוחד, ובעיקר בבית. האם לא שקטה על שמריה. היא הבינה כי פסק דינה היה קשה. את עקיבא יש להחזיר ויהי אשר יהי.

היא הפעילה לחצים באמצעות חברים מהארץ להחזרת בנה, בדרכים של שכנוע, התכתבויות וכופר נפש למשפחת הערבי. מהלכים אלו היו הגורמים העיקריים להחזרת בנה לארץ ישראל. אכן, היא הצליחה במשימתה זו, ועקיבא חזר לאחר שנה. עם בואו בשנת 1929 גויס להגנה, בהמלצתי.

הקשר הראשון שלי עם ארץ ישראל היה עקיבא

דברי פרנסואז פריס

את עקיבא קיבלנו בקזבלנקה. משפחתו, משפחת גנון, התכוננה, פיזית ונפשית, ליום בואו. "הבן של רבי דוד צריך להגיע מארץ ישראל.״ הדבר נשמע בלתי אפשרי, אך עקיבא אכן הגיע. נער מיוחד, שקט, רציני ושקול.

במשך השנה ניסה עקיבא למצוא מקומות עבודה לפרנסתו כדי לא להיות לטורח על מארחיו. כאשר רצינו לזכות בתשומת־לב ממנו, העלינו את נושא ארץ ישראל, וירושלים בפרט. הוא לא היה חוסך בתיאור, בסיפור ובשירה, על מנת להמחיש את אשר התרחש בארץ ישראל. הוא יצר קשר חברי כאשר הציע ללמד את השפה העברית. מאוד אהבתי ללמוד אתו את השפה, בעיקר דרך סיפורי התנ״ך, וכל הסבר שלו היה מועבר בצורה משכנעת.

ואולם, קשה לאמר שניכרו בעקיבא סימני אושר בזמן שהותו במרוקו, בהחלט ניתן היה לראות שהוא ארעי במקום. לא שכנעוהו התנאים הטובים אשר הצעתי לו. הגעגועים לארץ ישראל, המכתבים מהאם ומהחברים לא נתנו לו מנוח, ולאחר שהות של שנה חזר עקיבא לארץ ישראל. עקיבא זכר לי חסד נעורים על דאגתי לו במרוקו, והיה לעזר רב בקליטתם של בני משפחתי וידידי בארץ ישראל. הקשר הראשון שלי עם ארץ ישראל היה עקיבא.

הכול בגלל מסמר…

מדברי עקיבא על נסיבות עזיבתו למרוקו

לאחר מאורעות חברון הצטרפתי להגנה. למדתי להשתמש באקדח ונעשיתי קשר. כיוון שהעניינים התחממו, פינו אותנו לבית הספר למל, ונוצר שם מעין מחנה פליטים. במחנה זה הייתה משפחה מרחוב השרשרת, בעיר העתיקה, אשר הגיעה למחנה ללא ציוד. כאשר הסתמנה רגיעה, ליוויתי את ראש המשפחה לביתו, עברנו דרך הרובע הארמני, ולפתע התנפל עלי ערבי. הסתערתי עליו ונעצתי בו מסמר באורך 30 ס״מ, על מנת להתגונן מפניו. כאשר נודע הדבר לאמי, היא גזרה עלי לעזוב את ארץ ישראל, כדי להציל את חיי. נקנה לי כרטיס נסיעה לצרפת בסכום של שתי לירות, ואכן נסעתי לצרפת, ומשם למרוקו. במרוקו ניסיתי את כוחי בעבודות שונות, אך לא החזקתי מעמד בשל הגעגועים לארץ והעבודות אשר נכפו עלי בשבתות. לחצה של אמי המריץ אותי, וביום בהיר קיבלתי כרטיס נסיעה מאמי. עליתי על אונייה במחיר מוזל, והתנאי היה שלא אקבל כלכלה בנסיעתי. הסכמתי. במשך נסיעתי נקשרתי לטבח האונייה, והייתי לו לעזר בקילוף תפוחי אדמה וכך פטרתי את בעיית הכלכלה במשך הנסיעה.

קשה לתאר לאיזו קבלת פנים חמה זכיתי עם שובי ארצה. אמא דאגה לערוך לי טקס אירוסין עם אסתר, שהיום היא אשתי; אך אמא לא ידעה, שהרומן בינינו החל עוד לפני נסיעתי.