מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19-שלום בר-אשר
תושבי הערים בדרום הארץ, ובמיוחד במראכש, ששימשה מרכז מדיני וכלכלי חשוב במאות ה־16 וה־17 ושוב במאה ה־19, עסקו אף הם במיסחר ובמלאכה. תושבי הכפרים התפרנסו מתיווך בין הסוחרים הברברים בדרום הארץ לבין הסוחרים שבמרכזים העירוניים בצפון הארץ ובחופיה. רבים עסקו במלאכות זעירות(פחחות, רצענות ועוד) וברוכלות.
תופעה המיוחדת בעיקר למארוקו, היא קיומם של עובדי אדמה יהודיים. הגם שבמרכזים העירוניים היו יהודים שהחזיקו בשדות ובגנים, הרי בגלל האפשרויות הכלכליות שהיו פתוחות בפניהם במיסחר, ונוכח הקשיים הרבים שהיו כרוכים בעבודת האדמה ״רובא דרובא של בני־ברית (הכוונה ליהודי מכנאס) אין להם עסק בשדות, אפילו תתנה לו חינם, לא ירצה לבזבז ממון בחרישה ומריעה״(ר׳ רפאל בירדוגו, מישפטים ישרים, קרקוב, תרנ״א, 145), והם הסתפקו בדרך־כלל במכירה של תוצרת האדמה. לעומת זאת עיבדו יהודי הרי האטלס את העמקים והיו להם משקי בעל, שלחין ומטעים, ברשות עצמם או בשותפות עם שכנים ברברים. אחרים סחרו במוצרי החקלאות והיו שהחזיקו בבקר ובצאן. אחרים עסקו לא רק במכירת שמן אלא גם בעצירתו בבתי הבד.
במאה ה־17, תקופת הזוהר של אלג׳יריה בימי הכיבוש העות׳מאני, כאשר הקורסארים הטילו את חיתיתם על־פני מרחבי הים־התיכון, נטלו היהודים חלק ניכר בסחר הארץ. כאמור, הם לא היו מעורבים ישירות בשוד הים, אך קנו את ביזת השודדים או פדו מידיהם את השבויים שנפלו ברשתם. הם מכרו את הסחורה באלג׳יר או הפליגו לליוורנו על־מנת למכרה שם. זרם היהודים מליוורנו(אם כי לא באותם ממדים שהגיעו לתוניס), שהחל בראשית המאה ה־17, והלך וגבר במאה ה־18, נתן תנופה נוספת לפעילות היהודים — וזאת למרות הירידה בפעילות הקורסארים ולמרות השפל הכלכלי שפקד את הארץ בכלל. פעילותם הכלכלית של יהודי אלג׳יריה בתקופה זו קשורה במיוחד במשפחות בושערה, בקרי ובוג׳נאח. הם זכו במונופול על יצוא התבואה לצרפת וגם לאנגליה. לפי מקור אחד היו ברשותם 170 ספינות שהפליגו כמעט לכל נמלי הים־התיכון ומערב אירופה והגיעו אף לניו־יורק הרחוקה.
החל באמצע המאה ה־17 ועד ראשית המאה ה־19 נטלו היהודים חלק מכריע גם בעריכת חוזים ובכינון יחסים תקינים בין אלג׳יריה למדינות אחרות — תחילה עם הולנד בשלהי המאה ה־17, ואחרי כן עם מעצמות אירופה אחרות. עניין מיוחד גילו בני בקרי בכינון קשרים כלכליים ומדיניים עם ארצות־הברית של אמריקה.
אך גם באלג׳יריה התפרנס רוב האוכלוסיה היהודית, ובמיוחד בפנים הארץ, ממיסחר קמעונאי, תיווך, רוכלות ומלאכה. הם שימשו סוכנים של סוחרים גדולים ומתווכים בין איכרים ערבים וברברים שביקשו למכור את סחורתם לבין הסוחרים במרכזים העירוניים. ״באלג׳יר אין ערבי יכול למכור ולוא צמד עופות ללא עזרתו של יהודי״ — מפליג בתיאורו אחד הנוסעים, אך יש להניח שיש לא מעט אמת בדבריו. (הנוסע רוזה לפי מ׳ רוזנסטוק, חיי החברה והכלכלה של יהודי אלג׳יריה 1790 —1848, היסטוריה ז׳ודיקה(אנגלית), 18 ,אפריל 1956 ,עמי7).היהודים עסקו בכל סוגי המלאכות, ושמע מלאכת הריקמה על עיטורי הערבסקות המקסימות של אלג׳יר הגיע למרחקים. כמעט הכל העלו על נס את חריצותם של הסוחרים היהודיים בימים הם ושיבחו את תוצרת המלאכה של האומנים היהודיים כטובה וכזולה ביותר. אך גם כאן אנו מוצאים שיכבה של דלים ואביונים שחלקם התפרנס מצדקה ואף מקבצנות.
השגשוג הכלכלי שפקד את המדינה, במיוחד במאה ה־18, הפך את תוניס למרכז מיסחרי חשוב בחלק זה של אפריקה הצפונית. במיוחד ניכר חלקם של היהודים בסחר העיר, עד כדי כך שתוניס תוארה כעיר של סוחרים יהודיים. תהליך זה החל בראשית המאה ה־17, עם בואם של יהודים רבים מליוורנו. אלה הפכו את ״שוק אלגראנה״ (שוק יוצאי ליוורנו) למרכז המיסחרי של העיר. בסוף המאה ה־17 החזיק יעקב לומברוזו 4 בתי־חרושת של ״שאשיות״(הכובעים הידועים בתוניסיה) והיה היבואן הגדול של צמר מספרד. בראשית המאה ה־18, עת פותחה שיטת האילתיזאם, התרחב היקף פעילותם של היהודים יותר ויותר. יצוא העורות, החיטה והשמן היה מרוכז ברובו בידיהם. הם חכרו את המכס שהוטל על הצמר, הטבק והנוצות. מאחר שתוניס היתה תחנת מעבר ימית חשובה, נתנו היהודים את סחרם זה בים ואף קנו אוניות ״חמושות בתותחים וחביות אבק־שריפה כדי להגן על עצמם מפני אדיבים״ (פ. גרונשון, צרפת בתוניסיה במאה ה־17, (צרפתית), תוניס, 1926, כרך 4, עמי 225). יהודים רבים עסקו בפדיון שבויים, בעיקר נוצרים. פעמים אחדות אף חרפו נפשם למען הצלתם של שבויים אלה ובמיוחד כשאלה היו נשים ונזירים.
יצחק אלקלעי ודוד עוזיאל פדו בחודש אחד — ספטמבר 1700 — 18 שבויים, מיספר גדול באותם ימים. הסחר היה מפותח בעיקר עם ליוורנו ועם מרסיי — דבר שעורר את חמתם של סוחרים בני הערים האלה, ובמיוחד את חמת הצרפתים. שליטתם של היהודים הליוורנים היתה גדולה באמצעות קשריהם עם אחיהם בליוורנו. הם פיתחו את ה״ליטרה דה קמביו״ — שטר חליפין שבאמצעותו יכלו להעביר הון ממקום אחד למישנהו ללא כל קושי. רישומם של סוחרים אלה היה כה ניכר, עד כי המלה האיטלקית לסוחר — ״מרקנטה״ — היתה מלה נרדפת ל״עשיר״ בתוניסיה. מצב זה לא נשתנה במאה ה־19, והקונסול היהודי האמריקני בתוניס בראשית המאה ה־19, עמנואל נח, מעיד שלמרות יחם הבוז ליהודים, הם השולטים במיסחר ובכלכלה של תוניסיה. ואולם חלק נכבד מן האוכלוסיה היהודית כאן, כמו במארוקו, עסק במלאכות. בתוניס היוו היהודים מרבית האומנים הפועלים ב״רחוב הצורפים״. הם נודעו גם במלאכת המשי והצמר. חלק ניכר מן הטליתות שייצרו בתוניס נשלח לאיטליה ומשם גם לפולין.
על חלקם של היהודים במלאכה, ובמיוחד בקרב ה״תואנסאה״, יעידו שמות־המשפחה דהאן(צבע), כ׳יאט(חייט), חדאד (נפח), נג׳אר(נגר), צבאג(צובע בגדים) ועוד(תופעה חברתית דומה היתה קיימת גם בארצות אחרות במגרב ובמזרח). גם בשירות המדינה וניהול הכספים פעלו כמה יהודים פעולה חשובה. על המשא־ ומתן בין תוניסיה והולנד בשנים 1699 —1708 לחתימת חוזה שלום ניצח יהודה כהן מראשי קהילת אלג׳יר. נוסע צרפתי מציין בקינאה בשנת 1725, ש״שר־האוצר של הבאי הוא יהודי… ובכלל כל המישרות הקשורות בכספים הן בידי היהודים״. לבאי אחמד (1830 —1856) — ״באי היהודים״— היו שלושה רופאים יהודיים, אברהם לומברוזו, נונז יעיש וקסטל נואבו. (פוארון בתוך צבאג־הטל, התפתחות גיטו צפון אפריקני, החארה של תוניס (צרפתית), פאריס, 1959, עמי 15).