דור התמורה – משה שוקד ושלמה דשן

העולים שציפיותיהם הושבו ריקם מהווים את אחת הבעיות הקשות של החברה הישראלית. ואף כי אנו ערים לבעיה זו, אין אנו מתמקדים בה במאמר זה. כאן נעורר שאלות הנוגעות לאופי ההתמודדות וההכרעה של היחיד, הנתון בידי דרכי החשיבה והפעולה המסורתית שבהן הורגל לבין אלה הנתבעים ממנו במסגרת החברה והתרבות בסביבתו החדשה.

נברר באיזה אמצעים מבטאים נחקירנו את ניסיונותיהם החדשים, את קשייהם ואת השינויים שחלו בתחומי החיים השונים. דעתנו היא, שהעולים ממשיכים להיזקק לשפת המושגים והסמלים של תרבותם המסורתית כדי לבטא את חוויות ההגירה, ועם זאת משנים את מערכת המושגים והסמלים המסורתית, וכך אפוא חודרים חידושים מפליגים לתרבות שאותה הביאו עמם.

נבהיר מציאות זו על סמך תיאור וניתוח פעולות תרבותיות וחברתיות במצבים שונים. נעסוק כאן בשינויים אשר חלו במבנה המשפחה על רבדיה השונים – המשפחה הגרעינית\ המשפחה המורחבת וקבוצת השארות. בהקשר זה נדון בשיניים בדפוסי חלוקת העבודה שבין הגברים ונשים ובירידת תדירותם של המפגשים בין קרובי משפחה לעומת מקרים התארגנות מחדש של קשרי שארות לצורך השגת מטרות משותפות.

שינויים אלה הנובעים מן התנאים והלחצים הכלכליים, הארגוניים והחברתיים בארץ, כרוכים בארגון מחדש של סדרי חיים בסיסיים ביותר. אכן הסתגלות זו מלווה לפעמים במתחים בין אישיים חריפים. נעסוק גם בתגובת העולים לחוויות הזהות העדתית החדשה שלהם כיהודים בין יהודים, בניגוד למשמעות זהותם הקודמת כיהודים בין מוסלמים.

ביטוי נוקב לתמורות העמוקות העוברות על העולים נמצא בפרקי הספר, המתמקדים בחקר עולם הסמלים הדתי. נדון בתופעת השינויים במהלך טקסי בית הכנסת, במעמדם של מנהיגים דתיים ובאופיה של היצירה הרוחנית של העולים בישראל. מתאר גם את העלייה לרגל של יוצאי צפון אפריקה למקומות הקדושים, נעקוב אחר שינויים בפעילות הסמלית המלווה אירועים אלה, ונאתר את הקשר שבין תופעת השינויים הטקסיים לבין תנאי הקיום והתמורות, שחלו במעמדם החברתי של האנשים מאז עלייתם ארצה.

במחקרים אלה אנו דוחים גישות מדעיות מקובלות, שניסו להסביר תהליכי שינוי של תרבות באמצעות מושגים פשטניים כוללניים, כגון, אקולטורציה, מודרניזציה או סקולריזציה. ההיזקקות למושגים אלה בחקר בעיות ספציפיות מעודדות לעתים הסברים רווחים, שלאמיתו של דבר אינם מעמיקים אל מתחת לפני השטח.

בבואנו לעיין בתופעות מעולם התרבות, הסמלים והדת, עלינו להיזקק למושגים ולשיטות־ מחקר התואמים תחום מוגדר זה. מתוך מודעות למגבלותיה, מסתייעים אנו בתוכנות של גישה סטרוקטורלית־פונקציונלית במובן הרחב של מושגי תיאוריה זו.

 הספר מבוסס על עבודות־שדה אנתרופולוגיות, כלומר מחקר בשיטת התצפית המשתתפת תוך התערות מרבית של החוקר בחיי האנשים שאותם הוא בא לתאר. עיקר עבודות־השדה נערכו בתקופה שבין סוף קיץ 1965 ואביב 1967 ובסתיו 1969.

היישובים שחקרנו מצויים באזור גאוגרפי קרוב, בלכיש ובנגב הצפוני. מחקרו של דשן נעשה בעיקרו בקרב עולים מדרום תוניסיה, שיושבו בעיר הנקראת כאן ׳צפונית׳. נחקרו גם עולים ממרוקו שהתגוררו במקום זה, וכן עולים מדרום תוניסיה בכפרים ובעיירות במקומות שונים בארץ.

מחקרו של שוקד התמקד בקרב עולים ממרוקו, שהתגוררו במושב עולים הנקרא בספר ׳רוממה׳. אולם מובאים כאן גם מחקרים נוספים, שערך שוקד בכפרי עולים אחרים באותו אזור. ׳צפונית׳ הוקמה בשנת 1956, בתקופת שיא העלייה מצפון־אפריקה, ורוב תושביה נשלחו אליה מיד בהגיעם לחופי הארץ. בשנת 1965 מנתה צפונית 17,000 תושבים. מתוך כוח־עבודה של 5,500 איש היו 500 מועסקים כפועלים חקלאיים, עונתיים או יומיים, בכפרי הסביבה.

כ־500 תושבים נוספים התקיימו מקצבות סעד, או מעבודה יזומה שסופקה לקשישים ולמוגבלים. שתי קבוצות אלו היו השכבה החברתית־ כלכלית הנמוכה במקום. עם השכבה הגבוהה יותר נמנו 1800 עובדי תעשיה, 750 מועסקים בשירותים, 230 במסחר וכ־1000 בבניין ובמלאכות אחרות.

 יוצאי צפון־ אפריקה היו יותר ממחצית האוכלוסיה בעיירה, ובהם 8000 יוצאי מרוקו ו־1700 יוצאי תוניסיה. התושבים האחרים מנו 4000 עולים ממזרח־אירופה, ו־1700 ותיקים ובני הארץ, גם הם ממוצא אירופי. כן היו בעיירה קבוצות־אוכלוסיה קטנות אחרות, שהגיעו מארצות שונות.

 תושבי צפונית עמדו כולם בפני קשיים רבים. הם היו חדשים במקום, ורובם אף חדשים בארץ. היה עליהם להסתגל לתנאי המקום והארץ, שהבולטים בהם היו לגבי מרביתם לימוד השפה העברית וקיום מגע תקין עם קבוצות אוכלוסיה שמקורן ברקע תרבותי וחברתי שונה וזר להם.

על אף המשותף לתושבי צפונית, היו גם מאפיינים רבים שהפרידו ביניהם והאנשים חשו כי זרים הם זה לזה. יתר־על־כן, היה על התושבים להסתגל לארגונים ולנהגים מינהליים השולטים בעיירה. במשך הזמן נשתנו לא־מעט צביונם ותפקודם של מוסדות אלה על־ידי קהל הנזקקים להם, אך הסתגלות חלקית זו לא ביטלה את תחושת הזרות העמוקה שהם עוררו בשנים הראשונות בקרב העולים.

וחמורים מכל היו תנאי הכלכלה והדיור הקשים במקום, ובמיוחד לגבי בעלי משפחות גדולות. הללו הצטופפו בדירות קטנות והתקיימו מהכנסה דלה. אנו נעסוק בשכבה הכלכלית־ החברתית הנמוכה בעיירה, משפחות שמפרנסיהן היו לרוב פועלים בלתי־מקצועיים, משפחות מטופלות בילדים רבים ומתפרנסות בדוחק.

בדומה למרבית ההתנחלויות הכפריות של העולים מאז שנת 1948, תוכננה גם רוממה על־ידי מוסדות ההתיישבות בהתאם לדפוס השיתופי של מושב העובדים, אשר נוסד בשנות העשרים על־ידי חלוצים שעלו ממזרח־אירופה. בהתאם לדפוס־ התיישבות זה מקבלת כל משפחה החברה במושב העובדים חלקת אדמה לעיבוד עצמי, וניתנים בידיה אמצעי־ייצור שווים.

 על אף התקווה שבני המושב יעזרו זה לזה ויישארו שווים במעמדם החומרי, הרי במשך הזמן עשויים להיווצר הבדלים כלכליים פנימיים, כתוצאה משוני במאמצים ובכישורים אישיים, מהבדלים בהרכב כוח־העבודה במשפחה וגורמים אחרים.

 חברי המושב מקיימים שיתוף בפעילויות כלכליות שונות, כגון בשיווק התוצרת, אספקת חומרים למשק ומצרכים לבית, ושירותים משותפים כמחלבה ומחסן לתוצרת חקלאית. הנהלת המושב נתונה בידי ועדות(ועד הכפר הוא החשוב שבהן) ובעלי תפקידים שונים, הנבחרים כולם על־ידי האסיפה הכללית של חברי המושב.

 דפוס־התיישבות זה, על מגמתו האידיאולוגית ומורכבותו הארגונית, נבחר על־ידי מוסדות ההתיישבות, מאז שנת 1948, כדפוס־ היישוב ההולם ביותר קליטת עולים בחקלאות.

תושבי רוממה הגיעו כולם מקהילה אחת בהרי האטלס, אסאמר שליד דמנאת. כל בני הקהילה יצאו את מרוקו בשנת 1956, ושלושים ושלוש משפחות מתוכם התיישבו בשנת 1957 ברוממה. תושבי רוממה התפלגו לשלוש קבוצות־משפחה, שהיו שרויות בתחרות קשה על משאבים כלכליים ועל תפקידים ציבוריים בארגון המושב.

עד שנת 1963 עבדו המתיישבים כפועלים חקלאיים בפרדסים ובמשקים בסביבה, ורק באותה שנה חולקו להם משקים. החקלאות ברוממה, בדומה לשאר הכפרים באזור, התבססה על גידולי ירקות (תפוחי־אדמה, בצלים, עגבניות, מלפפונים ופלפלים) ועל גידולי תעשיה(כגון סלק־סוכר).

כל איכר קיבל גם לול ובו ארבע מאות מטילות, וכן זכאי היה לחמישה דונמים מפרדס הכפר. משהתחילו לעבד את משקיהם נתפרסמו אנשי רוממה כחקלאים חרוצים, שההצלחה מאירה להם פנים. הם עשו שימוש מלא בכל מקורות הקרקע, המים ומיכסות הגידולים שהוקצו להם.

 היו אף מתיישבים שהתחילו לעבד חלקות־אדמה פנויות, שעדיין לא הוקצו למתיישבים ולא הותקנה בהם רשת־מים קבועה. בשנת 1965 כבר שפר חלקם של תושבי רוממה בהשוואה למצבם של מתנחלי כפרים ועיירות רבות אחרות(כולל צפונית המתוארת בספרנו).

בשנת 1962 מוזגה רוממה עם מושב קטן שקראנו לו ׳תורם׳. מושב זה תוכנן מעברה השני של הדרך המוליכה לרוממה. הוא נוסד בשנת 1957, אך יושב רק ב־1962. עם יסודו נקרא המושב בשם תורם, ואולם עם איכלוסו הוכר מכל הבחינות הארגוניות והמוניציפאליות כחלק מרוממה.