מארוקו ויהודיה במאה התשע־עשרה-מיכאל אביטבול
מארוקו ויהודיה במאה התשע־עשרה-מיכאל אביטבול
מארוקו המוקפת חומת־מים ארוכה בעברה הצפוני ובעברה המערבי, נשארה עד ימינו ארץ יבשתית ביסודה. ואולם במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה התחילה מדינה זו להפנות את גבה לים ולהקטין את תלותה בשיירות היורדות מהרי האטלאס או העולות מהצחרה.
ערי־נמל עתיקות, כמו אל־עראיש, טאנג׳ר, קאזאבלאנקה (אנפה) וסאפי, שנדמו כמעט לחלוטין מאז גילוי אמריקה או מזמן שפסקה הפעילות האיברית במאה השש־עשרה — חזרו ופתחו את שעריהן לחיים חדשים, וערי־נמל אחרות כמו מוגאדור נבנו מחדש(1764/5).
שינוי חריף זה, שבדומה למקומות אחדים בעולם, עתיד היה להזיז את הארץ לכיוון החוף, לא נעשה מרצון. הוא בא כתוצאה מלחצן של ספינות המלחמה וספינות־הסחר של אירופה, אשר הכריחו את מארוקו לפתוח את שעריה למוצרים ולצרכים של התעשייה הצעירה של היבשת הישנה וכתוצאה מן האינטריגות של הקונסולים המערביים ושאיפות ההתפשטות של שולחיהם. מקומה של מארוקו בין אפריקה השחורה לאירופה וכן נכסיה הטבעיים(תבואה, עורות, צמר ועוד) הגבירו את ההתעניינות בארץ זו ככל שכוחה ירד: חלפו הזמנים שבהם הטילו ״הקורסרים הברברסקיים״ את אימתם על כלי־השיט הנוצריים. שינוי זה, אשר בסופו של דבר יגרום לשעבודה הפוליטי של המדינה, יטביע את חותמו גם על חיי יהודיה, מאחר שהוא טומן בחובו את התהפוכות והתמורות שיגיעו לכלל ביטוי תחת שלטץ הפרוטקטוראט.
הנה כי כן, כשהם נמשכים אחר זרמי־הסחר החדשים, הנוטים מעכשיו לכיוון הים, מתרוקנים היישובים הפנימיים מקצת אוכלוסייתם היהודית, בתוקף תהליך ממושך אשר הגיע לסיומו לפני זמן לא רב. הראשונים שעקרו היו מבין הנפגעים הראשונים של הקוניונקטורה החדשה, כלומר תושבי המרכזים הפזורים לאורך נתיבי השיירות. בשלב ראשון בחרו הללו להתרכז בערים ההיסטוריות שבפנים הארץ(מראכש, פאס, מכנס, צפרו ועוד), שם הכירו לראשונה, לרוב בתנאים קשים, את חיי הערים, ולאחר־מכן הם המשיכו בהגירתם גלים־גלים עד לערי החוף האטלאנטי. ואכן כבר באמצע המאה התשע־עשרה מהווים היהודים 25% ל־40% מכלל האוכלוסיה העירונית של נמלי טאנג׳ר, טיטואן, קאזאבלאנקה ומוגאדור, בעוד מספרם הכולל בקרב האוכלוסיה הכללית אינו עולה על יותר מ־7%.
קוֹנְיוּנְקְטוּרָה
ל (נ') [מלטינית: coniungere (coniunctus) לאַחד, לחַבר] צֵרוּף הַגּוֹרְמִים וְהַמַּצָּבִים הַשּׁוֹנִים הַקַּיָּמִים בְּשָׁעָה מְסֻיֶּמֶת, מַעֲרֶכֶת הַנְּסִבּוֹת הַקּוֹבְעוֹת אֶת הַמַּצָּב בִּמְדִינָה אוֹ בְּאֵזוֹר מְסֻיָּם: "הַנִּמּוּק הַהֶגְיוֹנִי הַיְּחִידִי… הוּא קוֹנְיוּנְקְטוּרָה שֶׁל מִלְחָמָה" (ברש, ג 92). "הַקּוֹנְיוּנְקְטוּרָה הַמַּתְאִימָה לִפְעֻלָּה מַהְפְּכָנִית" (דינור, בימי 267). הַסּוֹחֵר נִצֵּל אֶת הַקּוֹנְיוּנְקְטוּרָה הַחֲדָשָׁה. קוּנְיוּנְקְטוּרָה נוֹחָה לְהַשְׁקָעַת כְּסָפִים בְּבִנְיָן.
לא מצוקת הדיור וגם לא התנאים הסאניטאריים הקשים, שמהם סבלו הרבעים היהודים בערים ה״החדשות״— שתי תוצאות־לוואי בלתי־נמנעות של כל עיור חפוז ובלתי־מתוכנן — עצרו את הנהירה. בעיני המהגרים החדשים ניצנץ תמיד החוף באורות העולם החדש, אם כי הדוחק והעוני היו מנת חלקם של רוב העקורים. אולם להם ישחק המזל, ואפשרויות לשינוי כלכלי אכן לא תחסרנה. ה״נועזים״ ביניהם יוכלו גם לרכוש השכלה מערבית בעזרת מורי ״כי״ח״, שהחלו בפעולתם בראשית שנות השישים, והפעלתנים ביותר יוכלו גם לקבל חסות אירופית מטעם הקונסולים, אשר במחי־יד ביטלה את רוב סממני הנחיתות המשפטית, שהיו מנת־חלקם של הד'מיים היהודים.
יחסו האוהד של היהודי כלפי האירופים וכלפי הרפורמות שהונהגו בלחצם: הכרתו העמוקה של הארץ ומנהגיה: כשרונותיו המסחריים והדינאמיים שגילה — תכונות המאושרות על־ידי כל צופה מבחוץ— כל אלה הפכו אותו לאלמנט קבוע בנוף הכלכלי החדש של מארוקו אם כסוכן מסחרי, ואם כשותף לעסק, אם כתורגמן או אפילו כפקיד פשוט. עד־מהרה הוא נעשה למתווך נחוץ ויחיד בין הקונסוליות והחברות המערביות, מצד אחד, לבין השלטונות והיצרנים המקומיים, מצד אחר. להוציא את תג׳אר אל־שולטאן, או ״סוחרי המלך״, שבהם נדון בהמשך הדברים, עתיד מרהיב נשקף לרבים מאנשי העסקים היהודים החדשים האלה: והללו לא רק שיתפסו מקום בולט בסחר הגדול, בבנקים ובתחבורה הימית, אלא רישומם יהיה ניכר גם בענפי התעשיה ובעיתונות.
הערת המחבר : [1] נציין בין היתר שמות כמו קורקוס ממראבש וממוגאדור באשר לסחר הגדול, בנוסף לאפריאט מהעירה הקדם־צחרית של אופראן וכן לסרי מרבאט; בתחום הבנקאות נזכיר את משה פאריינטה ומשה נהון מטנג׳ה, שייסדו את שני הבנקים הראשונים במארוקו. בתחום העיתונות יצוינו הנסיונות שנעשו בעיר זו למן שנות השבעים בעזרת ה״אליאנס״ ובעזרת השגרירות הצרפתית. אשר עודדה ב־1884 את הוצאתו־לאור של העיתון Le Réveil du Maroc על־ידי לוי כהן.