מסמטאות המללאח-יעקב אלפסי-לקהילת אזימור

מסמטאות המללאח-יעקב אלפסי

 זכרונות ימי ילדותי

לקהילת אזימור

זכרונות ימי ילדותי אינם צילום מדויק של מציאות, בהם קוים חדים ובהם קוים מעורפלים משהו. שזורים בהם דמיון ומציאות. חדים כתער הם מראות העיירה אָזִימּוּר: מפגשו של נהר אום א־רביע עם האוקיאנוס האטלנטי וקשת הצבעים החופָה על מקום המפגש. שלדי תותחים פורטוגזיים מחלידים שאין בכוחם עוד לאיים. החלודה שבהם ניגרת כל חורף ונספגת בנימי אבן הכורכר, שגם היא קועקעה זה מכבר בצוק העיתים. אנחנו כילדים פשטנו ולבשנו תפקידים של פירטים, פורטוגזים ומוסלמים ושחזרנו את קרבות העבר, כפי ששמענום מאבותינו. וכמובן, בית הכנסת – מקדש מעט, בית הספר וקברו של הצדיק ר׳ אברהם מול אנס. סמוך לחומה המערבית, היו מסתודדים כל המי ומי: עניים, עשירים, חיצוניים, יהודים ומוסלמים. אט אט היו מתקבצים למעגלים סביב מגידי עתידות, קוראים בקלפים, מאלפי חיות, עוקרי שיניים, להטוטנים ומספרי סיפורים. החלל היה ספוג במיני קטורות.

הביחד התרחש בתוך המלאח היהודי, שהיה בנוי סמטאות סמטאות ובתים שהיו מגובבים זה על גבי זה, מהם של דיוטה ( קומה ) אחת ומהם של שלוש וארבע דיוטות. בכל דיוטה גרו למעלה מעשר נפשות, מה שתרם להמולה ולפעילות שרחשה בסמטאות שהיו מרוצפות חלוקי נחל, בעיקר של ילדים קטנים.

סבי, במקצועו, היה קְסָדְרִי – פחח ורוכל שסבב בין הכפרים, יצר קדרות מפח ומכר מיני סידקית, גפרורים, נרות, תה, סוכר, תבלינים ומעט תכשיטי כסף. עיתים היה יוצא במוצאי חג הסוכות וחוזר בערב הפסח, לן בשדה או בבתי כפריים ועם חליפת סחורתו היה חוזר טעון בכל מה שהעניקו לו הכפריים: עופות, ביצים, חמאה, פירות וירקות עונתיים, מיני מלאכות מסורתיות ועוד. משנפטר סבי על אם הדרך בין כפרי מישור הדוכאלה, נטל אבי את חמורו והמשיך במלאכתו.

אני זוכר ימים רבים של מסע במחיצתו, כשאני לן אצל כפריים או בפאת השדה. מסעות שחצו מישור ענק בחבל הדוּכָּאלָה בין בוסתנים עמוסי פרי ומישורי דגן אינסופיים. לימים, כשנתמלאה קופתו של אבי, הוא השקיע את כספו בעיקר בנכסי דלניידי, היינו: בבעלי חיים. כפריים שהיו מחוסרי אמצעים ופרנסה ביקשו ממנו שירכוש עבורם פרה – הם היו רועים את הפרה ועליהם כל כלכלתה, ובתמורה היו חולקים עמו את וולדותיה. עיתים הוא רכש עבורם זרעים ותמורתם הם העניקו לו חמישית מיבולם וכך רבו נכסיו. כך התנהל לו בשגרה עד אשר הגיעו אליו שליחי העליה מארץ הקודש ואבי נטל אותי עמו ועם אשת חיקו השנייה והותיר את אהבתי הגדולה מאחור – את אמי ואחותי. לימים גם הן עלו ארצה ונתאחדנו שוב. וכל אותם ימים בהם חייתי בעיירת הפיתוח אופקים ואחר כך בקיבוץ נתיב הל״ה, ערגה נפשי לאותם מחוזות רחוקים, לריחות, לקולות ולמראות.

עם לבלוב היחסים בין מרוקו לישראל, גמלה בלבי החלטה לצאת אל המסע המרתק של חיי, אל עיירת הולדתי אזימור.

ושוב אני מוצא את עצמי משוטט בסמטאות המלאח. אותם בתים מסוידים לבן ופתחיהם צבועים בכחול, הדלתות כבדות המשקל המעוטרות במסמרי ברזל. חלוקי הנחל שריצפו את סמטאות ילדותי התפוררו זה מכבר ובורות נפערו בהן. הפנסים שהבליחו את חשכתן עומדים על מכונם, מחלידים ומשמימים, אני מביט בהם ושב אל מחוזות ילדותי. זוכר את עצמי חוצה אותן בחשיכה לעבר השכונה המוסלמית כדי לקנות סיגריות לאבי. מפאת החשיכה, שהיא עולמם של הג'נון – שדים ורוחות, אבי היה מצייד אותי בחופן גרגרי מלח ופיסת ברזל. מלח, כידוע, בשעה שמשליכים אותו לאש – משמיע הוא מיני פיצוצים. ופיצוצים – כידוע – מבריחים שדים ורוחות. באשר לברזל, הוא מטיב להרחיק שדים ורוחות. ביותר פחדתי מ״עאישא קנדישה״ – שדה, רחמנא לצלאן, שדה יצרית וחמת־מזג שחציה אשה נאה וחציה דמות בהמה. אבותנו היו מספרים שהיא, שתיפח רוחה, ידעה לחקות קולותיהם של יושבי המלאח ובחלקת שפתיה היתה מוליכה בעורמה את אלה שפתחו דלתותיהם לשמע קולה ומובילה אותם אל מאורתה. זקנות במלאה נשבעו שרגליה רגלי גמל או תרנגול.

הנה הפראן – המאפיה בה אפו לחם ועוגות, בישלו בקדרות והכניסו את החמין של שבת – שח׳ינה. ריח הסירים המהבילים עולה באפי. זוכר את עצמי מביא את הסיר המשפחתי ותוהה תמיד. כיצד הערבי המפטם את האש בפראן מכיר בדיוק נמרץ את כל הסירים ויודע להכניסם לפראן בדיוק לפי סדר הוצאתם. נזכרתי בפתגם ששמעתי בילדותי: ״אִידָא דָאז אֶלְחַאד אול תְנַאיְן, אֶרְטֶבוּ אֶלְחֶמס לְשְׂחַ׳איִן, ופירושו: אם ימי ראשון ושני עוברים – השרו את החומוס לחמין. פתגם זה מבטא נאמנה עד כמה היתה חביבה השבת על יהודי המלאח.

והנה ביתו של הצדיק ר׳ אלישע בן וואעיש. במורד הסמטה, דאר אֶסַאבוֹן. בעבר הרחוק, כך מספרים היו מפיקים כאן סבון, אלא שהמבנה ניטש עם השנים ואנחנו הילדים שיחקנו במבנה ההרוס במחבואים וגם בכדור־רגל, שהיה עשוי סמרטוטים. סוף המורד היה המתחם הקדוש. סמוך לקברו של ר׳ אברהם מול אנס היו שני קברי קדושים מוסלמים. אמהותינו המודאגות היו מזהירות אותנו לבל נשחק ברחבת שני הקברים, ומי שיפר את הצו, כן אמרו, עתיד לחלות באלחמה – קדחת, לא עלינו. זאת על שום קרבת הקברים למימי נהר אום א־רביע, אשר סמוך לו דגרו בעבר יתושים שהמיטו קדחת על תושבי העיירה.