רבאט העיר-רבי אליעזר די אבילה.חסד ואמת

הסבל הארוך

באותה התקופה היהודים סבלו מהשפלות שונות. הם חויבו ללבוש בגדים שחורים, החל מן הכיפה המכסה את ראשם וכלה בנעליהם. בפאס היו חייבים לנעול סנדלי קש. במכנאס, סלה רבאט ומראקש נאלצו להלך יחפים מרגע שיצאו מן הרובע היהודי, וחויבו לחלוץ את נעליהם כאשר חלפו בסמוך למסגד. ליהודים היה אסור לרכוב על סוס או לחגור חרב, ואיסור זה חל גם על בעלי תפקידים חשובים. היהודים לא הורשו לצאת ממרוקו בלי ההיתר המיוחד של הסולטן והאיסורים האלו נשארו בתוקף עד שנת 1858. ובמראכש נשארו איסורים האלו עד בא הצרפתים למרוקו בשנה 1907 ובעיירות הקטנות נמשך עד שנות השלשים.

ב־1790 מילט המושל המקומי את יהודי סלא רבאט ברדיפות השלטאן מולאי יזיד, תמורת סכום עצום של 600,000 מתקלי זהב. ב־1799 נספתה למעלה ממחצית האוכלוסיה היהודית במגפה. ב־1807 נכפתה לראשונה הישיבה במלאח (=״מקום מלאח״ – כינוי לגטו במרוקו). רבים היגרו אז — בעיקר לאמריקה הדרומית. ב־1830 התיישבו במלאח גם יהודים מתלמסאן, ואולם, כוותיקי המלאה נידלדלו גם הם, בשל מדיניות ההפליה כלפיהם מצד השולטאן מולאי סלימאן. בימי השלטון הצרפתי קמו מוסדות יהודיים ברבאט כמו ביה״ד הרבני בנשיאותם של הרבנים המלאך רפאל אנקאוה הגאון רבי יוסף בן עטר והגאון רבי יקותיאל חיים ברדוגו(בוטל בידי הממשל ב-1965 ). ב־1947 היו 13,350 יהודים ברבאט ו־3,150 בסלא. ב־1970 ישבו ברבאט 4,000 יהודים ובסלא אף לא יהודי אחד. רוב יהודי רבאט היגרו לצרפת, ארה״ב וקנדה, ויהודי סלא היגרו ברובם לישראל. כל בתי הספר ברבאט נסגרו^,.

אם למסרת

מלאח

ט. השם מלאח מקורו מהמילה מלח, כי היהודים גרו בסוף העיר בחלק האחרון והמרוחק ממרכז ישוב האוכלוסיה המוסלמית, ושם המלך היה עורף ראשים למי שממיר את הוראותיו ״מולח״ אותם שלא יסריחו ותולה אותם למען יראו וייראו. ברבאט עד שנת 1807 גרו היהודים ליד נמל העיר רבאט ליד האוכלוסיה העשירה והאצילה המוסלמית סוחרי העיר רבאט. שכונה זו נקראת היום ״דרב אלחות״ ליד בית המכס בנמל העיר הישן ושם היה גר רבינו המחבר, אך בשנת 1807 (תקס״ט) החליט המלך מולאי סלימאן(1792-1822) להעביר היהודים לרובע מיוחד שהיה בסוף העיר כדי להבדילם מהיהודים והוא "המלאח״ שגרים בו עד היום, מקורה בהלשנה שהלשינו הערבים על היהודים, וטענו בפני המלך כי מצאו בפתח אחד המסגדים יין שרף (האסור על המוסלמים), המלך מצא עילה אחרת להחלטתו בטענו בפני היהודים כי כל רצונו הוא שיגורו במקום נבדל ומוקף חומה להבטחת חייהם ורכושם. אך יהודי רבאט שהיו סוחרים ועשירים ראו בזה העלבה ופגיעה בכבודם להעבירם לקצה האחרון של העיר הנקרא "אוקסה" שבו היתה מזבלה גדולה של העיר ומקום בו מעבדים עורות וריחות רעות היו נודפות באותו מקום, אך בהתערבות אישית של המלך בלשון רכה ושכנועים ״אולצו״ למעשה לעבור ״למלאח״ שבו שוכנים בו עוד אחדים מהיהודים עד היום.

למעשה הרבה סירבו לעבור ועזבו את רבאט ובראשם הראב״ד של אז הרה״ג רבי יוסף אלמליח בעל המחבר שו״ת תוקפו של יוסף״. ראה שם בחלק ב׳ סימן ק׳ חותם פ״ה "ארבאט״ שנת ויהי בישורו״ן שנת תקס״ח ובסימן ק״ד בפסק שאחריו חותם פה ״ג׳יבלטאר" שנת מהר״ה חוש״ה שנת תקס״ט עיי׳׳ש היא אותה שנה שגורשו ממקום מושבם הראשון אשר היתה אמורה להיות תוך שלשה חדשים מיום קבלת צו המלך. הרב רמז את זה בסימן השנה מהר״ה חוש׳׳ה ועיין היטב בשו״ת שופריה דיעקב (ברדוגס חו׳׳מ סימן ט״ו בדין חזקות הפונדקים אשר היו בחזקת היהודים המגורשים מהמדינה למלאח של רבאט. [ראה גם באורך בספר ״ויהי בעת המלאח״ ובאוצר המכתבים א׳ לרבי יוסף משאש] עיי״ש.

הגנה לעניי רבאט

כאן ראוי להזכיר ממה ששמעתי מזקני העיר את אופן חלוקת וצורת הקמת הביניינים בעת העברת היהודים לשטחי המלאח החדש. החלוקה נעשתה תחת פיקוחם והדרכתם של חכמי העיר בהתחשבות בעניי העיר אשר היו מחוסרי כל.

כידוע, שהמלאח מיקומו בשכונת ׳האוקסה׳ לאורך כיוון קצה הצפוני של העיר, צד השמאלי של הכניסה נוטה לאורך נהר הבו־ רגרג, ״סוער מרוחות״ הים האטלנטי. אורכו הימני לצד חומת העיר המזרחית. על כן רבני העיר קבעו שכל עשירי העם יבנו את בתיהם רק לכיוון המערבי כדי"שבתיהם יהיו למחסה בתי העניים״ אשר ישכנו סמוך לחומה המזרחית הבינוניים ישכנו במרכז, חלקם בצד מזרח מערב וחלקם בצד מערב מזרח, והאמצע ישמש מקום מסחר לצורכי תושבי השכונה, כמו שמתוכנן עד היום. ״אשריכם ישראל״.