משפחת קורקוס-מקורות שונים

המירוץ לשינוי כלכלי, ששאב את תנופתו מהשאיפה החזקה לאמנציפאציה חברתית ומשפטית, לא הגיע לקצו על החוף. הוא המריץ מאות יהודים להגר מארץ מולדתם ולהכליל במפת נדודיהם מקומות רחוקים ובלתי־מוכרים כמו ארצות־הברית, ארגנטינה, בראזיל ופרו, לצד יעדים מסורתיים כמו ירושלים, טבריה או צפת. אולם רק יחידים נסעו לארצות המרוחקות הללו. רובם המכריע של היוצאים בחרו ביעדים קרובים יותר: ג׳בראלטאר— שריכזה את הסחר בין בריטניה למארוקו — ואלג׳יריה, תחת שליטת הצרפתים משנת 1830, השוכנות כמה ״צעדים״ בלבד מהגבול המארוקאי.

הערת המחבר :  נציין בין היתר שמות כמו קורקוס ממראבש וממוגאדור באשר לסחר הגדול, בנוסף לאפריאט מהעירה הקדס־צחרית של אופראן וכן לסרי מרבאט; בתחום הבנקאות נזכיר את משה פאריינטה ומשה נהון מטנג׳ה, שייסדו את שני הבנקים הראשונים במארוקו. בתחום העיתונות יצוינו הנסיונות שנעשו בעיר זו למן שנות השבעים בעזרת ה״אליאנס״ ובעזרת השגרירות הצרפתית. אשר עודדה ב־1884 את הוצאתו־לאור של העיתון Le Réveil du Maroc על־ידי לוי כהן.

לגבי קצת מן ה־ Barbary Jews של ג׳בראלטאר מקום זה יישאר בגדר תחנת־מעבר בלבה כשהיעדים הסופיים הם לונדון או מאנצ׳סטר, שם ישבו ספקיהם לשעבר או לעתיד, שותפיהם ונציגיהם. שם יעלה בידם להשלים את השכלתם המערבית, ללמוד את הטכניקות המסחריות החדישות, ובכמה מקרים גם להתאחד עם משפחה יהודית־ספרדית מאנגליה הקשורה עמם בסחר עם המגרב, או שהיא עצמה ממוצא מארוקאי, כמו משפחות גדליה וסבאג הלונדוניות.

בדומה לרבים מאחיהם שנהרו לאלג׳יריה, בתקופה שקדמה לפקודת כרמיה(1870), הם יחזרו בחלקם למארוקו. באמתחתם יהיה לא רק ידע והון רב אלא בעיקר ״מיסמך״ רשמי בעל חשיבות מכרעת: דרכון בריטי, צרפתי, ארגנטיני או בראזילאי, המקנה להם — למרות כל ההיסוסים של השלטונות המארוקאים, ומכל מקום עד לוועידת מדריד (1880)—אותן זכויות כמו לאירופים מלידה הבאים להשתקע במארוקו, וזאת בהתאם להסכמים משנות 1867-1856 אשר המח׳זן נאלץ לקבלן בלחצם של הקונסולים.

הערת המחבר : בהתאם להסכמים הללו, הנתינים האירופאים היו בבחינת " מצאלחון " – מתפשרים – וכיון שכך הם נהנו מתנאים משפטיים, שונים לחלוטין מאלה של שאר הד'ימים, -ה " מעאהדון " . אולם בעקבות ועידת מדריד בשנת 1880, כל יהודי יליד מארוקו שחזר לארצו, חוייב לחזור לקבל את האזרחות המרוקאית, אם רכש אזרחות בחו"ל.

פרוטו־אמאנציפאציה זו של היהודי המארוקאי, שלאמיתו של דבר נגעה רק בחלק זעיר מכלל הקהילה ונראית לנו כאחד ההישגים הבולטים לפתיחת מארוקו לעולם המערבי, נתפסה בעיני האזרח המוסלמי כאחד מסימני המצב הבלתי־נסבלים ביותר שאליו נקלעה מדינתו, ואשר שאר מרכיביו היו: חולשה צבאית שהתגלתה במלוא היקפה בשדות הקרב של אסלי (1844) ושל טיטואן(1860): שיעבוד פוליטי הולך ומעמיק כתוצאה מאותה חולשה: השתלטות אירופית על חיי הכלכלה ופגיעה ביצרנים הזעירים. רגשי זעם אלה הלכו וגברו בעקבות כמה וכמה אסונות־טבע שהקדירו את סוף המאה כגון מגיפות, בצורת, ארבה וכיוצא באלה, והללו ימצאו את ביטויים בהתפרצויות נגד השלטונות מצד אחד, ונגד הריכוזים היהודיים שבפנים־הארץ מצד אחר. האחרונים ישלמו בדמם את מחיר החדירה האירופית ואת השחרור ״המחוצף״ של אחיהם מערי החוף, שרק בזכות המרות שהטילו הקונסולים חדלו להיות בהישג־ידם של המתנכלים המוסלמים.

מצב כללי זה של יהודי מארוקו המתאפיין ביחסיותו מהווה היבט נוסף בהתפתחותה של הקהילה המארוקאית בשלהי המאה התשע־עשרה. יהדות מארוקו כאילו התפלגה לשני מחנות: הללו שמצבם ילך וישתפר, והללו — חלק גדול של האוכלוסיה ואולי רובה — שימשיכו לחיות בתנאים ההולכים ומתדרדרים ככל שמתפתח ה״משבר המארוקאי״.

אולם שלא כבעבר הד ההתנכלויות נגד הקהילות שבפנים הארץ ימצא דרכו מעבר לגבולות המדינה. קריאות העזרה והתיאורים המזעזעים שיגיעו לחו״ל יעוררו שימת־לב לא רק של ועדי הקהילות בצרפת, בבריטניה ובארה״ב, אלא גם של עורכי העתונים ונציגי הממשלות האירופיות עצמם. ואמנם המסע הרועש לטובת יהודי מארוקו, מסע שבו נטלה חלק אפילו ספרד, לא היה מחוסר כוונות פוליטיות זרות לעצם העניין. במארוקו, כמו בתוניסיה בעקבות פרשת באטו־ספז (1857), שימשה הבעיה היהודית מעין קרדום בידי המעצמות האירופיות לקידום מטרותיהן שלהן.

תוספת למאמר : 1878-1848, אפריקה, תוניס

יהודי בשם באטו ספז (Batto Sfez)  הוצא להורג, באשמת חילול קודשי האיסלם, למרות הבטחת הביי לממשלת צרפת כי יחון את חייו. בתגובה, שיגר נפוליאון השלישי שייטת קרב מול נמל לה גולט (La Goulette).  תחת איום זה פרסם הביי מוחמד (1859-1855) הכרזה המבטיחה זכויות שוות לכל הדתות בארצו וביטול כל האפליות הנהוגות כלפי היהודים.

L’affaire Batto Sfez

Un Juif tunisien, nommé Batto Sfez, alors qu’il se trouvait, selon l’accusation, en état d’ivresse, aurait injurié un musulman et maudit la religion islamique.

Il fut déféré à la justice selon la Charia et condamné à mort.

Les Juifs et les Chrétiens, indignés par la cruauté de cette sentence, firent appel aux autorités consulaires pour en empêcher l’exécution et implorer la clémence de Mohammed Bey.

Rappelons que quelques jours avant l’arrestation de Batto Sfez, le Bey fit exécuter un soldat musulman qui avait assassiné un Juif.  Pour faire bonne mesure, semble t-il, le Bey ordonna d’appliquer la sentence avec la nuance près que Batto Sfez n’était pas un assassin. Il fut décapité le 24 juin 1857.

Ce drame ébranla la communauté juive qui subit sa dhimmitude en silence et n’eut pas droit au chapitre. Devant cette parodie de justice elle  s’en offusqua  d’autant plus qu’on ne lui ait pas remis le corps.

Nous sommes en début d’année  5772 (année civile 2011). Je rendis compte à une amie, d’origine tunisienne, de ma recherche sur l’affaire Batto Sfez. Elle me rappela qu’il fut décapité et que sa tête fut récupérée par une bande d’arabes  sans morale et qu’ils l’utilisèrent comme ballon de football.

La communauté juive s’évertua à trouver une solution pour récupérer la tête du malheureux. Elle se réunit dans la discrétion et décida, pour appâter cette foule haineuse, de vider les poches de toute monnaie sonnante et trébuchante, ainsi que les boites de « tsédaka » et de remettre le tout au Conseil qui en remettra une poignée à chacun d’eux. Le secret fut bien gardé. Le corps sans tête, récupéré, était déjà installé dans une carriole

aménagée en corbillard suivi d’une foule éplorée. Cette procession se dirigea en direction des arabes qui jouissaient de leur jeu macabre. Le convoi mortuaire s’arrêta à leur hauteur. Les pièces de monnaie furent jetées au loin. Ils lâchèrent leur proie et coururent  se précipiter sur la manne, abandonnant leur proie. Le stratagème réussit ; ils récupérèrent la tête et l’enterrèrent dignement dans le cimetière juif.

Cette condamnation que le Bey semble avoir oubliée fut, pour les Consuls de France  et d’Angleterre l’occasion, le prétexte de faire pression sur le Bey le 13 Août 1857 pour qu’il introduise des réformes fondées sur la justice, la sécurité et les libertés accordées à tous les sujets. Après quelques réticences, le Bey introduisit des réformes basées sur les principes de justice et de liberté.

זה היה הרקע לביקורו של משה מונטיפיורי(1864), אשר התקבל ברוב פאר על־ידי השולטאן מחמד הרביעי(1859-73), שאותו ניסה לשכנע לשפר את מעמדם המשפטי של נתיניו היהודיים. מסע זה עתיד היה להרשים יותר בצורת ניהולו מאשר בתוצאותיו הממשיות. ואכן, הט׳היר המפורסם שהוצא בעקבות הביקור, לא היה בו משום שינוי משמעותי של המצב הכללי של הקהילה: ולא רק משום שלמלך לא היתה למעשה שליטה מלאה ושווה בכל חלקי הארץ, אלא גם מפני שבסופו של דבר עיקר התחייבותו היתה ליישם ברוח ליבראלית פחות או יותר את עקרונות החוק המוסלמי בכל הקשור למעמד האהל אל־ד׳מה. אין בכלל מקום להשוואה בין ״הישג״ זה לבין הוויתורים הממשיים שעליהם התחייב הבי של תוניס, מחמד ן׳ חוסיין, במסגרת ״חוקת היסוד״ של שנת 1858.

מכל מקום, לא עבר זמן רב והט׳היר משנת 1864 תוקן ונשתכח, וזאת אחרי שובו של לורד מונטיפיורי לארצו. אלא בעיני המשכילים המוסלמים הט׳היר ישאר כראיה נוספת לניוון משטרם כתוצאה מהחדירה האירופית, המסתייעת במקרה הצורך בשתדלנותם של יהודי חו״ל. תחושה זו, שהתפשטה בקרב המוני העם באמצעות מטיפים ומיסדרים דתיים למיניהם, העכירה עוד יותר את האווירה הכללית שהיתה רווייה מתח בשל הפעילות הצבאית הצרפתית־ספרדית במזרח ובדרום־מערב המדינה ובשל אובדן השליטה של המח׳זן על אזורים רחבים שהפכו לבלאד אל־סבא. כל זה גרם לכך, שמספר ההתקפות על הריכוזים היהודיים הלך וגדל ככל שהתקרב מועד הפרוטקטוראט, ומכאן גם ההסבר לנחשול האהדה שבה התקבלו ה״מצילים״ הצרפתיים ב־1912