אחמד אל-מנצור (1603-1578)-היהודים במרוקו השריפית-שלום בר-אשר
אחמד אל-מנצור (1603-1578)
מפלה זאת הפקירה את פורטוגל, שמלכה אבד לה, לחמדנותם של הספרדים. במרוקו היא עוררה התלהבות עצומה, ששיעורה כשיעור הפחד ששרר בה מפני המלחמה. אמנם עבד אל-מלק נפח את נשמתו, הוכרע בידי המחלה, אבל אחיו אחמד קטף את פרי נצחונו מתוך הסכמה פה אחד. הוא הוכרז לסולטן בשדה הקרב בכינוי אל-מנצור (המנצח), ונהנה לא רק מיוקרת נצחון שעלה על כל התקוות, אלא גם משלל עצום, שהבטיח לו את אהדת החיילים, וממאות שבויים, שדמי פדיונם הזרים אליו את זהב פורטוגל. הנסיכים הנוצרים החלו להתחשב במלך המנחית מהלומות שכאלה. מכאן ואילך ראו באימפריה השריפית כוח שיש להתחשב בו, שלחו את ספינותיהם לנמליה ואת שגריריהם למראכש, וניסו להשיג הלוואות משליט, שהיה עשיר כל-כך, שכינוהו בשם ״הזהוב״ (אל-ד׳הבי).
לעומת אחד-עשר סולטנים סעדים אחרים, שנלחמו ביניהם במרידות אינסופיות ואשר שמונה מהם נרצחו, אל-מנצור מהווה דמות של שליט גדול. אף כי משעה שעלה לשלטון נאלץ לדכא מרידות בצבאו, לסכל את קנוניות הזאויות ולדכא את תסיסת השבטים הברברים, לא היה השריף איש צבא גרידא אלא מדינאי, משכיל עד מאד, שענייני האימפריה לא הרחיקוהו מעולם מלימודיו. מורהו אל-מנג׳ור טען, כי השכיל מתלמידו המלכותי, ״המלומד בחליפים וחליף המלומדים.״
לעתים נדירות ידעה מרוקו שקט ושגשוג כאלה שידעה תחת שלטונו. השריף התעניין במסחר, שהיה פעיל בעת ההיא, ניצל את המונופולים התעשייתיים, החכיר ליהודים או לנוצרים את טחנות הסובר, ניהל את הברחות הנשק והתעשר משוד-ים. הוא הגדיל את שעור המסים, שה״חרקא״ שלו גבו במרץ. המרידות שנאלץ לדכא לא העמידו מעולם בסכנה את שלטונו. המסוכנת שבהם, מרידת הבראניס , בראשות אלנאצר, שטען לכס השלטון, נכשלה מהעדר התמיכה הספרדית (1596-1595).
בראשונה שלט השריף בכוחות עצמו, בבהירות ובהחלטיות. מזכיריו סייעו לו, ובולטים בהם ההיסטוריוגרף שלו, אל-פיכטאלי, ויהודי אחד. השפעת הכופרים והיהודים עוררה את מורת רוחם של המרבוטים, העלתה את יוקרת המסדרים ואת העוינות כלפי הזרים. מכל מקום, לא היתה עוינות גלויה בין המחיזן והמרבוטים, והללו יכלו להתכונן לימים טובים יותר. הנכבדים, שרוסנו בתחילת שלטונה של השושלת, פרקו לבסוף כל עול. לא זו בלבד שהתעשרו מן המסחר או ממכירת שבויים, אלא יכלו להיפנות לניצול אחיהם-לדת.
אל-מנצור היתה לו פילוסופיה פוליטית, שממנה שאב את השראתו כדי לשלוט בשבטים. ״אנשי המגרב״, הכריז, לדברי אל-איפראני, "מטורפים הם, שאין יודע איך לנהוג בשגעונם אלא בדרך של כבילתם בשלשלאות ובקולרים. ״ לביצוע עקרונותיו אירגן את מימשל מרוקו, המחיזן, על-פי כללים, אשר חרף השינויים המאוחרים, עמדו בעינם עד לייסוד שלטון החסות הצרפתי.
האימפריה השריפית היוותה פדרציה של שבטים, שנוהלו, או ליתר דיוק, נוצלו, על-ידי ארגון מרכזי, המח׳זן, על שבטיו הצבאיים (השבטים הגישיים), שהיו פטורים ממסים וקיבלו קרקעות, ועל שריו, פקידיו, מושליו ואיגודיו שבארמון. מכאן ואילך היו שתי מרוקו, מרוקו הרשמית (בלאד אל-מח'זן), המכילה את אדמות הקהילה המוסלמית הכפופה למסי הקרקעות, מיושבת שבטים ערביים ומנוהלת ישירות על-ידי המח'זן, ומרוקו העצמאית (בלאד אסבא), שלא זו בלבד שחמקה ממרותו הממשית של השולטן, אלא תמיד היתה מוכנה להסיג את גבולה של בלאד אל-מח'זן. מכל מקום, בימי אל-מנצור היתה היריבות בין שני חלקי מרוקו כמעט תמיד רדומה ולא גלויה כבלו לאחר מכן, וזאת כתוצאה ממתינותו של השליט, מיוקרתו ומכוח צבאו.
כאחיו אל-גאלב, ייפה הסולטן את מראכש, שחזרה לתפארתה שבימי המווחידון. לעבודות הבנייה הזמין פועלים מכל הארצות, לרבות מאירופה, וכן עובדים מומחים, וקנה שיש איטלקי על-פי משקלו בסוכר. למחרת נצחונו בואדי אל-מח׳אזן פתח בבניית ה״בדיע״, שנמשכה חמש-עשרה שנה. ארמון זה, שמולאי-אסמאעיל הרסו עד היסוד, התנשא בין חומות הקצבה הסעדית. לתוספת נוי נחצבו כמה בריכות, מרוצפות פסיפס קרמיקה, מוקפות אגנים ועטורות פרחים וביתנים מפוארים. חפירות שנעשו לאחרונה נותנות מושג ברור למדי ממכלול התוכנית וממימדי הארמון. הוא היה בודאי יפה להלל. אין ספק כי אל-מנצור הוא שהקים, על האדמה המקודשת שבה נטמנו אבותיו, ליד קבר המרבוט אל-ג'זולי, את ה״קובה״ המזרחית של בית העלמין הסעדי, שם קבר את אמו.
חצרו של השולטן היתה מבריקה, והוא קיבל בה את הזרים ברוב פאר והדר. התערבו בה מתאסלמים רבי השפעה, אנשי כספים יהודים, סוחרים נוצרים, שגרירים זרים ואנשי אמונו של השריף, בעת ובעונה אחת עם תעמלנים פוליטיים, אנשי עסקים ולעתים – סרסורים לדבר עבירה. החגים הדתיים נחוגו ברוב פאר. סדריהם היו דומים לאלה שאפשר עדיין לראות במרוקו. טקסי הצגתם של השליחים האירופיים ופזרנותו של אל- מנצור הלהיבו את הדמיון. ב-1579 בא הספרדי חואן דה-מדינה, בראש פמליה גדולה, לארמון ושם חלקו לו כבוד מאה נושאי רומח, מוח'זנים חבושי מצנפות מעוטרות נוצות ומתאסלמים בלבוש תורכי. הסולטן, מיסב על כרי משי, באולם מצופה בדי ברוקאד ושטיחים, שניצבו בו שמונה קאידים ושני שוערים כושים, קיבל את פניו בנימוס ובהדרת כבוד, על-פי כל גינוני הטקס.
מתוך ויקיפדיה :
אחמד אל-מנסור
מולאי אחמד אל-מנסור – סולטאן מרוקו (1549-1603)
מולאי אבו אל-עבאס אחמד אל-מנסור (בערבית: أبو العباس أحمد المنصور) מכונה גם אל-מלכ א-דהבי – המלך המוזהב (1549, פס, מרוקו – 25 באוגוסט 1603, פס) היה סולטאן מרוקו משנת 1578 ועד פטירתו בשנת 1603. היה השישי במספר, והמפורסם מבין שליטי שושלת סעדי. פרסומו במהלך המאה ה-16, הן באפריקה והן באירופה, בא לו בעקבות צבאו החזק, מיקומו ויכולותיו האסטרטגיות.
מולאי אחמד קיבל את השלטון בירושה מאחיו עבד אל מאלכ, לאחר קרב שלושת המלכים, קרב שסיים תקופה ארוכה של חוסר יציבות שלטונית במרוקו. הוא כונן קשרים עם מוראט השלישי סולטאן האימפריה העות'מאנית, קשרים שהביאו להפסקת התערבותה של האימפריה בענייני מרוקו. בעקבות התבוסה בקרב, השפעתה שלפורטוגל על מרוקו גם היא הצטמצמה. הוא כבש מידי הספרדים את ארזילה – עיר מבוצרת בקצה הצפון–מערבי של החוף האטלנטי של מרוקו. כיבושה של ארזילה התאפשר עקב היחלשות הספרדים בעקבות תבוסת הארמדה הספרדית בקרב גרייבליינס. בעקבות ניצחונותיו אלו נוספה לשמו של מולאי אחמד תוספת הכבוד "אל-מנסור", שמשמעותה "המנצח". הוא קבע את מרקש כעיר הבירה של ממלכתו, בנה בה בנייני פאר וביצר אותה ואת רבאט.
בקרב שלושת המלכים נפלו בידי אל-מנסור שבויים רבים, וכתוצאה ממכירתם הפך לעשיר גדול. ניצחונותיו של אל-מנסור ועושרו הגבירו את ביטחונו, והוא פנה לדרום מרוקו לכבוש את ממלכת סונגהאי. מרכז הממלכה היה בעיר טימבוקטו שעל שפת נהר הניז'ר, והיא נודעה במדרסות ששכנו בה. בקיאותם של חכמי הדת של טימבוקטו בתורת האסלאם הייתה כה רבה, עד שחבריהם ממרוקו היו באים לשם כדי ללמוד במדרסות שלהם. אנשי הדת של מרוקו מחו נמרצות נגד רצונו של אל-מנסור לכבוש את טימבוקטו ולפגוע באחיהם המוסלמים, אך עושרה של טימבוקטו קסם לאל-מנסור והוא התעלם ממחאותיהם. בשנת 1591 כשהוא נעזר ב-3000 שכירי חרב ספרדיים ונשק חדיש, הביס אל-מנסור את צבא ממלכת סונגהאי והעיר נבזזה. עיקר השלל היה בזהב, וכשחזרו החיילים עם השלל למרוקו, נוסף לאל-מנסור הכינוי "א-דהבי" שמשמעותו "המוזהב".
אנשי הדת של מרוקו לא סלחו לאל-מנסור על החרבתה של טימבוקטו על מדרסותיה. הם אף תלו את הבצורת, שהשתררה במרוקו מיד לאחר החרבת טימבוקטו ונמשכה 3 שנים, במעשיו אלו, וקבעו כי הבצורת היא עונשו של האל. נתיניו של אל-מנסור החלו אט אט להשתכנע מדבריהם של חכמי הדת, וכשפרצה מחלת הדבר ובעקבותיה מותם של חללים רבים, נעלמה התמיכה בו לחלוטין. מי שניצל את המצב שנוצר היה אחד מבני המלך שמרד באביו תוך שהוא מקבל את תמיכת התושבים. האב ברח מביתו, והמלך שכונה "המנצח" ו"המוזהב" מת בדבר. עם מותו תמה תקופה יציבות שלטונית בת 25 שנה, והאנדרלמוסיה שבה לשרור במרוקו.
أحمد المنصور الذهبي
سيرته السياسية
اضطلع السلطان أحمد المنصور بأعباء دولته بعد معركة وادي المخازن، وفكر وقدر أن قواته في التسعينات من القرن العاشر الهجري لا تستطيع اختراق حاجز الأتراك في الشرق، ولا مصادمة الأسبانيين وراء المضيق، فلم يبق أمامه مجال للعمل إلا من ناحية الجنوب، فاسترد في يسر صحراء تيكورارين وتوات، وأخضع الإمارات السودانية الصغيرة في منطقة حوض السنيغال. سالم مملكة بورنو-كانم في الجهة الشرقية بعد أن خطب وده ملكها وبايعه، ولم تقف في وجهه سوى مملكة سنغاي وريثة الإمبراطوريتين العريقتينمالي وغانا، فجهز لها حملة كبرى انتهت بالاستيلاء عليها عام 999/1591. وبذلك أصبحت رقعة نفوذ الدولة السعدية تمتد جنوبا إلى ما وراء نهر النيجر، وتصل شرقا إلى بلاد النوبة المتاخمة لصعيدمصر
اعتنى السلطان أحمد المنصور بزراعة السكر وصناعته، ووسع مزارعه التي لم تعد قاصرة على سوس وإنما أصبحت تنتشر في بلاد حاحا وشيشاوة القريبة من مراكش. طور مصانع تصفية السكر، وجهزها بأحدث الآلات بحيث أصبح السكر المغربي مرغوبا فيه من مختلف البلاد الإفريقية والأوربية. ووظف عائدات تجارة السكر والتبر المجلوب من السودان في تشييد منشآت عمرانية دينية وعلمية وعسكرية في مختلف أنحاء البلاد، وأعظمهاقصر البديع بمراكش الذي لم يبن قبله مثله في هذه البلاد.