גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו-דן מנור

גלות וגאולה-דן מנור

 אין תפיסת־עולם במחשבה היהודית, שאינה מגלה זיקה במידה זו או אחרת לתפיסות־עולם שקדמו לה. אפילו כשמדובר בתפיסות־עולם שיש בהן מן החידוש המהפכני, כתפיסת בעל ספר ״התמונה״, בעל ״רעיא מהימנא״ והאר״י. אין אפוא שום רבותא בציון העובדה, שזיקתם של חכמי מרוקו למקורות הקדומים היא רבה מאוד ומסועפת, ועל כך נעמוד בהרחבה בהמשך הדיון; מה שראוי כאן להעיר הוא, שעם כל זיקתם של מחברים אלה לספרות המדרש והקבלה, הרי תפיסת־עולמם יונקת במידה רבה מספרות ההגות של חכמי ספרד, למעט משנתו של אברבנאל. זוהי תפיסת־עולם שביסודה היא שמרנית, מפוכחת, נוהגת באיפוק רב, ולעתים נוטה גם לגישה רציונלית. מן הראוי לכן, לסקור בקצרה את הקווים העיקריים המאפיינים אותה:

א- הדעה המרכזית בכתביהם של מחברים אלה היא זו הרואה בגלות את מימוש הקללות בתורה – היינו עונש שיש לרצותו מתוך חובה דתית (עמי 22-19 להלן). הגלות נתפסת כאן כטרגדיה לאומית לכל דבר, ובמציאות מעוותת המטביעה רישום עמוק בנפשו של היהודי ומשפיעה על התנהגותו. וכך עולה מכל הפרקים שבהם יידון נושא זה, (וראה עמי 34-32, 75-71). המצוקה בגלות נובעת לא רק מן הלחץ החומרי של המלכות המשעבדת, אלא גם מאורח־החיים הדתי הגורם לבידודו המוחלט של היהודי (עמ׳ 105-104 להלן), ויש אף מחברים הרואים במציאות המעוותת של הגלות עוול אלוהי, שאין לו שום הסבר המניח את הדעת. (עמי 100-96 להלן). גם כאשר מחברים אחדים מנסים להסביר את הגלות כחסד אלוהי, כשמגמתם היא להפיג את צער הגלות ולמנוע על־ידי כך משבר של תהייה ומבוכה, הרי הם מודים, שזהו חסד סמוי בלבד, להבדיל מחסד גלוי, שהיה נחלת העבר האידיאלי(עמי 73-71 להלן). אין בכתבים אלה שום נטייה לראות בגלות ייעוד אוניברסלי, וכל שכן אין למצוא בהם רמז כלשהוא לאידיאליזציה של הגלות.

ב) התפיסה האנתרופוצנטרית ביחס למעמדו של עם־ישראל כנזר הבריאה וכבחיר האנושות נדונה אף היא בכתבים אלה בניסוחים שונים. (תפיסה זו עולה מכל הדיון על עם־ישראל, וראה עמי 80-76 להלן). אולם מה שראוי כאן לתשומת־לב הוא המשמעות החדשה אשר יצקו המחברים השונים לתוך המונח ״עם־סגולה״. מונח זה מתפרש כמימד על־אנושי החורג מעבר להיגיון ומעבר לכללי המוסר. ואין הדברים אמורים בעליונות ישראל על אומות העולם אלא בעליונות ישראל על הרוח. שום ערך – לא בתחום המחשבה ולא בתחום המעשה – אינו מוחלט, כל עוד לא יצא לפועל על־ידי בר ישראל. עם־ישראל הוא המשווה לכל הערכים, לרבות התורה וקיום המצוות, את אופיים הדתי והמוסרי. במילים אחרות, ערכם הדתי של התורה והמצוות נובע רק מעם־ישראל (עמי 80-78 להלן).

אנתרופוצנטרי

(ת') ראיית האדם כגורם המרכזי או המטרה לבריאה; ראיית המציאות אך ורק במונחים של חוויה אנושית

טהרת הגזע ואצילות היחס של עם ישראל הם מן הנושאים שזכו לביטוי מיוחד בכתבים אלה. אך ביטוי רחב יותר ניתן לרוחניותו היתרה של עם ישראל, הנמשל מבחינה זו לכוכבים ולאישון העין(עמי 95-89 להלן). משמעות הדימוי לאישון העין היא, שעם ישראל ניזוק מבחינה מוסרית מכל מגע עם הנכרים. אולם הדימוי הראוי לתשומת לב מיוחדת הוא דימויו של עם ישראל לפילוסוף – דימוי הבא להורות על עליונותו הרוחנית והמוסרית ביחס לאנושות(ראה עמי 94 להלן). תודעה זו ביחס למעמדו של עם ישראל בעולם מעידה על רגש לאומי עמוק, והיא עולה בקנה אחד עם תודעת הגלות, כפי שהיא משתקפת בכתבים אלה.

ג) אשר לגאולה, הרי הנקודה הבולטת המאפיינת לתפיסת־עולמם של מחברים אלה היא הצנעת כל היסודות האפוקאליפטיים, לעתים עד כדי ביטולם (כך עולה מן הדיון בנושא זה, וראה עמי 161-160, 171-170, 179-178, 187, 205 להלן). האמרות התלמודיות, שיש בהן מן היסוד הקטסטרופלי, כדוגמת האימרה ״אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב״ מוצאות מידי פשוטן ומתבארות באורח אליגורי או באורח רציונלי(עמי 147-146 וכן עמי 179-178 להלן).

משמעות הגאולה לדידם של מחברים אלה היא רסטורציה היסטורית וטבעית ללא שום שידוד מערכות. הכול שב לקדמותו כבעבר האידיאלי(כך מסתבר מכל הדיון וראה למשל עמי 146-144 להלן). אמנם אין כאן שום נטייה לבטל את האופי הנסי של הגאולה, אך הנסים עצמם כלולים בחוקיות הבריאה ואין בהם שום חידוש מהפכני(עמי 146-144 להלן).

מלבד הפן המדיני של הגאולה, שנראה כבעל חשיבות רבה לכל המחברים האלה, נדון גם האספקט הרוחני בהדגשה יתרה. רמתו הרוחנית של עם ישראל תתעלה בעידן הגאולה לדרגה גבוהה, שאליה לא הגיעה מעולם, היינו לאותה דרגה של טרום החטא הקדום (עמי 173-171, 199-198 להלן). התורה והמצוות כמות שהן, ללא שום שינוי, יוסיפו להזין את צרכיה הרוחניים של האומה: שום מצווה לא תתבטל בעידן המשיחי. אפילו דעת חז״ל על ביטול המועדים לעתיד מתבארת כאן במשמעות חדשה, שלפיה אין מדובר בביטול מועדים כל עיקר. הדעה על נצחיותה של התורה מודגשת כדעה שאין עליה עוררין(עמי 179-177 להלן). זו היא עמדה שמרנית בלי ספק, והמגמה לשמור על הקיים בולטת למדי. יוצאת מכלל זה היא דעתם של שני מחברים המשמיעים קולות אחרים המבשרים על הופעת תורה חדשה בעידן הגאולה, אם כי ביחס למעמדה של תורת משה ליד התורה החדשה אינם מביעים דעה מפורשת(עמי 177-175 להלן).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  
רשימת הנושאים באתר