אמנים יהודים במרוקו במאות ה-י"ח-י"ט-אליעזר בשן

 

תחרת־ זהב : אחת המלאכות שיהודים ויהודיות התמחו והצטיינו בה, היא הכנת חוטים מזהב, מכסף וממשי המשמשים תחרה לקישוט בגדים ונעליים וכן לרתמות של סוסים ומרכבות מלכותיות (כפי שר׳ אבנר צרפתי בעל יחס פאס מספר בשאלה טו). נוסף ליהודי פאס ששלטו במקצוע זה, יש ידיעות על יהודים במקומות אחרים. פאייטוןPAYTON שביקר במרוקו בשנות השבעים של המאה הי״ט, מזכיר יהודים במוגאדור העובדים ברקמה ססגונית. בתיטואן התפתחה התמחות מיוחדת — תחרת־זהב לנעלי־בית, מלאכה שרובה היתה בידי יהודים ועסקו בזה בעיקר נשים.תולדות היהודים בארצות האסלאם- א

 וולטר האריס שביקר במרוקו בשנים 1889-1887, מזכיר מלאכה זו של היהודים יחד עם טביעת מטבעות. הוא מציין, כי העדינות של מלאכת המחשבת המבוצעת בידי יהודים אינה מגיעה לרמה המצויה בפאס, הודו, מצרים ודמשק. מטבעות : טביעת מטבעות היה עיסוק נפוץ בין יהודים בארצות האיסלאם בתקופה הערבית, הממלוכית והעותמאנית. אשר ליהודי מרוקו, כבר ליאו אפריקאנוס מציין שהם טובעי מטבעות. יהודים בטנג׳יר עסקו בזה בתקופת הכיבוש הבריטי (1684-1661). במאה הי״ח כותבים על כך ברֵיתווֵית, צ׳ניאר ולאמפריאר בסוף המאה. מן המאה הי״ט יש שורה של מקורות בנדון. למשל, הגרמני רוהלפס כותב כי בפאס בית־הטביעה נקרא סֶקָה, בניין שהוא חלק מארמון הסולטאן, סמוך למלאח, ונתון בידי יהודים הטובעים מטבעות נחושת הנקראים ׳פלוס׳. הוא מספר גם על מטבעה בעיר תיטואן. בספרות הרבנית מוזכרים הצורפים והאומנים העוסקים בייצור חוטי־זהב (האסקלי) וטובעי־המטבעות, בהקשר לשאלות שהתעוררו על רקע סיכסוכים בין שותפים, משא־ומתן עם יהודים או גויים על קנייה או מכירת כסף, זהב, אבנים יקרות, מציאת סיגים במתכות עדינות, נסיונות להסגת־גבול של בעל־חזקה שקנה זכיון על טביעת מטבעות מהשר או הסולטאן, זיוף מטבעות וכיוצא באלה. אומנים בערים שונות במרוקו שיתפו פעולה בעניינים בעלי אינטרס משותף. כך למשל מספר ר׳ רפאל אנקוואה (יליד 1848) כי הצורפים של ראבאט וסאלי התאספו ומחו נגד יהודי המקפח פרנסתם.

ניתן ללמוד ממקורות אלה פרטים היםטוריים־חברתיים, ונזכיר אחדים. הצורפים והעושים בחוטי־זהב התאגדו לאגודות לשמור על האינטרסים המקצועיים והכלכליים שלהם. בפאס היה נסיין של פועלים העובדים אצל האומנים לעשות שותפות, אולם הדבר נתקל בהתנגדותם של האומנים המעסיקים.

גם נשים היו לעתים עושות תכשיטים. ר׳ פתחיה בירדוגו(1820-1764) כותב על אשה שבעלה הרחיק נדוד והיא רעבה ללחם: ׳ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה׳.

אשר לטביעת מטבעות, היה זה מונופול של הסולטאנות שהיתה מחכירה זכות זו תמורת תשלום, על־פי מקור אחד, לפי תשלום חודשי. במקורותינו עדויות על גופים שונים שהיו עשויים לקנות מונופול זה. אומן, קבוצת שותפים, או כל חברת האומנים, יחיד קרוב אצל השלטונות כגון נגיד או הקהל, שהיה מקנה זכות זו לאומן או אומנים מבני־הקהל." יש עדויות על נוצרים שקנו מונופול מהמלך, ואומנים יהודים השכירו עצמם לעבוד אצלם בהתכה ובצירוף המטבעות.

אם נמצאו סיגים במטבעות, הוטל על־ידי השלטון מס על החברה כולה, ואלה חילקו ביניהם את התשלום. על מקרה כזה מספר ר׳ משה בן דניאל טולידאנו ממכנאס (1773-1724). חלק מבני־החברה הסכימו לחלק את הקנס באופן שווה בין ׳בעלי־החנויות׳, כלומר בתי־המלאכה. החכם מתנגד לחלוקה זו כי יש בתי־מלאכה בהם יושבים כמה אומנים ומרוויחים יותר, ויש בתי־מלאכה קטנים המרוויחים פחות. מידת הצדק מחייבת אפוא שהקנס יוטל ׳לפי הממון׳, כלומר לפי הכנסתו של כל אחד כפי שמעריכים אדם לצורך תשלום מיסים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר