סיפורי מורשת האבות ומנהגים בשבתות ובמועדים.

מנהג הכפרות

בערב יום הכיפורים נהג אבי להקריב תרנגול שמן ויפה לכל בן זכר, ואילו לבנות – תרנגולת. לפני השחיטה היה מסובב את התרנגול או התרנגולת סביב ראשו של כל ילד לאות כפרה. מספר ההקרבות היה כמספר השמות, כלומר מי שנשא שם נוסף זכה להקרבת עוף נוסף. במקרה זה זכה אבי להקרבת שלושה תרנגולים, כיוון שנשא שלושה שמות. לאחר שחיטה והכשר של עופות אלו, סבתי, מנהג היה לה לעבור בין תלמידיו של סבי שהיו לרבנים, לברכם "לשנה טובה״, לתת את העוף ולתת צדקה, בעיקר בערב יום הכיפורים, לפי שגדולה זכות הצדקה להגן ולהציל מרעות. ביום הכיפורים הכול לבושים לבן, נלווים אל אבא לבית הכנסת. אבא תופס מקומו בבית הכנסת, כולו שקוע בתפילה עד סיום הצום. ביום זה סבתי אינה משה ממקומה בבית הכנסת, אינה מרבה לדבר, שמא תיסחף בלשונה ותוציא מפיה דברי רכילות, והדבר ייחשב לה לעבירה.

אנו הילדים היינו מבלים את יום הצום במוסד ״בית חינוך עיוורים״ שבקרית משה. המרחק לא רב, אך תנאי הטבע, הסלעים הגבוהים והגבעות גרמו לריחוק מה, וההליכה לבית חינוך עיוורים נחשבה לטיול, בגלל המרחק שהיה עלינו לעבור כדי להגיע אליו. מי שעמד בצום יום הכיפורים נחשב לילד בעל אופי, ילד אשר שולט ביצריו, ומי שלא, נחשב לחלש. מנהג משפחתי הוא שיום הכיפורים מסתיים במסיבה משפחתית, אשר אליה הייתה מצטרפת משפחת אלמקייס. ראש המשפחה, חנניה הכנר, וילדיו המתופפים, המבורכים בקולם הצלול, היו פותחים בכל המרץ בשירה וממשיכים בה עד לשעות המוקדמות של הבוקר.

ומי מבני המשפחה לא מכיר את השיר ״אל עצבת בחורים, הרבי ציווה לשמוח"?

הערגה אל מרחבי הטבע

חסד עשה עמנו שר האומה, שאחרי ראש השנה ויום הכיפורים הביא לנו את חג הסוכות, שכולו ערגה אל מרחבי הטבע. הסוכה, הסכך ופיסות השמים המשתקפות בינותיו, הלולב, האתרוג והערבה של ״הושענא רבא״ מהווים חלק עיקרי באווירת החג. את הסוכה נפל בחלקי לקשט, ואבא היה קונה את הקישוטים היפים ביותר והמרחיבים בצבעם. תמיד הקפיד כי שבעת המינים ייתלו בתקרת הסוכה. הלילה הראשון היה המרהיב ביותר. לאחר ארוחת הערב היו מתקבצים ידידים, תושבי השכונה, ושרים שירי מולדת.

ואחרון אחרון: שמחת תורה; תכונה עליזה הייתה משתררת לקראת החג הזה. רוח עליזות הייתה משתלטת בקרב הילדים בראותם כיצד מרכזים בבית הכנסת את הספסלים בפינה אחת, כדי לפנות מקום להקפות ולריקודים. מסתכלת הייתי באבא כיצד החזיק ספר תורה בידיו ורוקד, ומי לא מכיר את שמואל שושי, אשר ברקיעת רגליו ובמקלו דאג לנצח על ההקפות?

הנרות הללו

חנוכה היה החג הקל והחביב מכולם. תכונה מיוחדת לא הורגשה. בשעות הבוקר המוקדמות, כשכל בני הבית היו ישנים, הייתה סבתא לשה את הבצק כדי שיטפח ומטגנת את ה״ספינג׳״(סופגניות), שריחם המיוחד היה ממלא את כל חדרי הבית ומעורר את הילדים משנתם.

כל ילד קיבל את מספר הספינג׳ שהגיע לו, וחלילה שלא יקופח אחד הילדים.

אמא הייתה עורכת משלוח של ספינג׳ לידידים מבני עדות שונות, שטעמו היה שונה מהסופגניות הרגילות. בשוב אבא מהעבודה היו בידיו חנוכיות קטנות, נרות, וכן כדים קטנים מחומר, ובהם דמי חנוכה.

חלה קטנה ובמרכזה ביצה

אהבה יתירה הייתה לי לחג הפורים, כיוון שבישר את בוא האביב ואת ימי הפסח המתקרבים. בייחוד קסמה לי מידת נדיבות הלב, הבאה לידי ביטוי בחג זה במשלוח המנות לידידים וקרובים רחוקים, וכל התכונה הכרוכה בו. כאן תפקידה של סבתא באפייה היה רב. יום קודם הייתה מכינה עיסתה, ועם שחר הייתה מתחילה ללוש הבצק ולהתקין חלות. חלה אחת קטנה ובמרכזה ביצה שלמה עם הקליפה, לבן הבכור, ושאר החלות לכל בני המשפחה, כשכל חלה נושאת במרכזה ארבע ביצים. חלות אלה מובלות על מגש אפייה ונלקחות למאפייתו של האופה שחוד, שגר בקצה השכונה. עד היום איני יודעת מה סימלו הביצים על החלות, אך בחלות אלו פתחנו את סעודת פורים.

בבהילות יצאנו ממצרים

מפורים ואילך כבר הייתה מורגשת התכונה של חג הפסח המתקרב, שהוא זכר ליציאת בני ישראל ממצרים. בוא החג בישר את יציאת החורף, על כפורו ועל שלגיו, את הטורח הרב בניקוי הבית, סיודו, שיפוצו לכבוד החג, ההכנות לאפיית המצות, לחידוש המלבושים לכל ילד, ואחרון אחרון: את הגעלת הכלים וביעור החמץ. הייתה זו דרך ארוכה ומייגעת, שהוליכה אל שיא החג, אל תפארת ליל הסדר ומתק ניגוני ההגדה.

כל בני המשפחה היו מסובין סביב השולחן, ואל המשפחה היו מצטרפות משפחות אורחות. רוב המוזמנים היו יהודים, הרחוקים מן המסורת, אשר אבא דאג להזמינם ולקרבם אל מנהגי היהדות. משפחה קבועה חגגה אתנו כמעט בכל שנה את חג הפסח, משפחת שטיין, ובנותיהן, יעל ונעמי. תמיד נתמלאתי כעס על שהן גוזלות קטע מקריאת ההגדה. אבא היה נושא את מגש הנחושת, עגול ורחב, ובתוכו כל הברכות: זרוע, חרוסת, מרור לכריכה, כרפס, ביצה קשה לבן הבכור ומרור לברכה. המגש, על כל תוכנו, היה מכוסה במפה לבנה ויפה. אבא העביר את המגש מעל ראשיהם של כל בני המשפחה בברכה ובשירה ״בבהילות יצאנו ממצרים״.״ המתח הלך וגבר לאחר הטמנת האפיקומן על ידי אבא. שמונה ילדיו ועוד ילדי המוזמנים היו מתרוצצים בחדר באי שקט למציאת האפיקומן. המוצא את האפיקומן זכה בטיול. הארוחה הוגשה על ידי אמא, ופה יש לציין שאמא החדירה לביתנו מאכלי עדות: הגפילטע פיש והקניידעלך ליד הדג החי, המטובל בפלפל אדום, והפולים והזיתים המבושלים עם הבשר. את ליל הסדר היינו מסיימים במחרוזות שירי פסח ״אחד מי יודע״, ״דומם שטה״ ומחרוזת שירי מולדת.

״תרווחו ותסעדו"

את חג הפסח עצמו היינו מסיימים ״בערב המימונה׳,ערב אשר עורכים בו שולחן מתנובת הארץ: החלב, החמאה, הדבש והלבן. החדר קושט בירק, סימן לשנת בריאות, לשפע ולממון. ומכאן השם "מימונה". קבלת האורחים בערב זה הייתה ללא הודעה מוקדמת. כל עובר אורח יכול היה להיכנס ולהתכבד. את המלה "שלום״ מחליפה המלה ״תרווחו", הלקוחה מהמילה "רווח". נקודת השיא הייתה אכילת המופלטה, המרוחה בחמאה ודבש. המופלטה זו פיתה דקיקה ביותר העשויה מקמח, והיא המפגש הראשון שלנו עם החמץ.

ערכנו ביקורים מבית אל בית, כאשר התהלוכה הייתה הולכת, וגדלה והופכת למצעד של צועדים בשירה ובריקודים.

בין ילדי האשכנזים לילדי המוגרבים היה נהוג משחק, אשר בו היו ילדי המוגרבים וילדי האשכנזים מתקהלים בבית הכנסת של האשכנזים, כשילדי המוגרבים היו אוחזים ירק בידיהם ומצליפים בילדי האשכנזים, סימן לאיחולים לשנה ירוקה.

חג השבועות

חג השבועות שבה אף הוא את לבנו, על מאכלי החלב והגבינות, ועל המנהג שהיה, שכל אורח וכל בן משפחה "זכה״ למטר מים.

ה־13  במרס

ה־13 במרס היה צו קריאה לכל שבט אזולאי. המשפחה המפוזרת בכל חלקי הארץ גילתה רגישות מיוחדת לתאריך זה. ידוע לכול, כי בתאריך ה־13 במרס חוגג שבט אזולאי את יום הולדתם של אבא ואמא. שאר בני המשפחה ילידי מרס הצטרפו לחגיגה זו. את ימי ההולדת נהגנו לחגוג בביתם של ההורים, וגם בביתה של אחותנו פנינה, ברמת־גן. מבאר שבע ואשקלון, מטבריה וירושלים, הגיעו כולם, כשסירי תבשיל בידיהם. מי עם הזיתים המבושלים והקציצות, מי עם הבורקס והסלטים למיניהם, ומי עם הקובה והחמוצים – כל מאכלי העדות. כולם במצב רוח מרומם, אבא ואמא היו האורחים, כאשר את יום ההולדת והתוכנית ארגנו הילדים והנכדים. בערב זה נשמעו שירי ילדות וסיפורי עבר, והנכדים לא שכחו לחקות את הסבתא והסבא כפי שנראו בכל ־תקופות. במצב רוח מרומם היו נקראים להרמת ־כוסית ולברכת בעלי השמחה, ואחרון אחרון קוראים את מגילת המשפחה.